ויהי בנסוע

זוהר: פרשת במדבר, סעיף ל"ו: "ונתבאר טעם הליכת הדגלים, שהיו מזרח תחילה, שהוא דעת הנעלם, שירות האור, שורש לאור החסד הניגלה מאו"א. וע"כ הולך אחריו הדרום, שהוא ענף שלו. ואחריו המערב, שהוא המלכות, שפניה צריכים להיות לדרום. ואחריו הצפון, שאחוריה של המלכות צריכים להיות לצפון. כמ"ש, שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. ותחת, בכל מקום פירושו אחוריים.

מסופר כאן על הצורה בה מתפתח כל המבנה של האדם, כיצד הוא מתקדם קדימה ובאיזה סדר משתנות כל תכונותיו.

כל אחד מאיתנו הוא הוי"ה שלמה שנחלקת לג' קווים, לשנים עשר שבטים, לד' כיווני העולם וכולי.

נשאלת השאלה: באיזו צורה כל התכונות הללו משתנות בנו בתקופה שאנחנו "הולכים במדבר" – כלומר מתקדמים דרך כל הכוחות, הרצונות של הטומאה, התכונות שאינן מתוקנות המכונות מדבר? כיצד עלינו לבאר את התכונות שלנו במדבר הזה, כשאנחנו נתקלים בקשיים, מכשולים ובעיות בדרכנו לארץ ישראל (בדרכנו לבורא, ישר – אל הבורא)?

"הדגלים" הם התכונות העיקריות שלנו, איתם אנחנו משתדלים להתקדם קדימה כשהם משתנים בזה אחר זה. כמו שבעובר ישנו איזה סדר מסוים שבו מתפתחים הידיים, הרגליים, המוח, הלב, הכבד, ואחר כך פתאום העיניים. זה נכון גם ביחס לרוחניות. ספר הזוהר מסביר לנו באיזה סדר אנחנו מתפתחים לאחר שנולדנו, וכיצד אנחנו יכולים לצאת מהרצון האגואיסטי שלנו.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 07.03.2010

ראה מאמרים קודמים בנושא:
התרופה החזקה והמשפיעה ביותר
תתאזר בסבלנות ולבטח תבריא
זמן ההכנה