דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / התקפה על הלב המשוריין שלי

התקפה על הלב המשוריין שלי

שאלה: איך כל אדם יכול להרגיש את עצמו, לא רק כחלק מהקבוצה המקומית שלו, אלא כחלק של כל הקבוצה העולמית? איזה ריכוז של תשומת לב, מאמצים ומחשבות נדרשים לזה?

תשובתי: הטבע האגואיסטי שלנו לא נותן לנו לחשוב על הערכים האמיתיים ולהרגיש את המציאות האמיתית. הוא לא מאפשר לנו לדאוג ולחשוב על מי שאנחנו לא מרגישים בדרך טבעית. איזו קבוצה רחוקה, שלא ברור איפה היא נמצאת, היא לא יכולה להיות מורגשת קרובה אליי ולהפוך למקור של הדאגות שלי. אין בי את אותם החסרונות והצרכים שיש להם, אז מה אני יכול לעשות?

אנחנו חייבים לעבוד על זה בצורה מלאכותית, בהתאם לעצות של המקובלים על העבודה עם הסביבה. גם כלפי הסביבה אין לנו שום משיכה, רק אחר כך אנחנו מתחילים להרגיש שאנחנו תלויים בהם. אם אתה לא תטבע בהם, לא תמסור את עצמך לידיים שלהם, אז אתה לא תוכל להתקדם. כל ההתפתחות הרוחנית שלך תלויה בהם, רק מהם אתה יכול לקבל השפעה רוחנית. הבנה כזאת מגיעה כתוצאה מעבודה קפדנית רבת שנים עם הסביבה.

אסור לחכות שתגיע אלינו בעצמה ההרגשה של כל הקבוצות, אלא אנחנו חייבים לעבוד על זה בצורה מלאכותית. לכן זה ניתן לנו בתור מצווה, ציווי. תלכו ותתחילו לעבוד, "לכו ותתפרנסו זה מזה", תתחילו להתקשר ביניכם!

נאמר: "ואהבת לרעך כמוך", שזה ציווי. האם אפשר לחייב לאהוב? להיפך, אם אתה אוהב, אז אי אפשר לנתק אותך מזה. ואילו כאן דוחפים אותך ואומרים: "תאהב!", איך דבר כזה אפשרי?

כלומר קיימות פעולות מסוימות, שאותן אנחנו חייבים לבצע כדי להשיג אהבה לזולת. הציווי אינו שייך לרגש שלך, לא מחייבים אותך לאהוב, אלא לבצע פעולה שעל ידה אתה תשיג את האהבה הזאת. ואת הפעולה הזאת צריך לבצע נגד הרצון שלך. אם הם היו תואמים לרצון שלך, אז לא היה צריך לצוות לאהוב.

נניח, שאני מכבד אותך בדג ממולא (גפילטע פיש), שזהו המאכל המסורתי של יהודי אשכנז, ואני אומר לך: "תאהב את זה!". ואילו אתה התרגלת למטבח ספרדי וזה מגעיל אותך לקחת את הדג הקר והטפל הזה לפה. אבל אם קיים ציווי, אז אתה חייב עכשיו נגד הרצון שלך להתחיל להרגיל את עצמך אליו, כדי שההרגל יהפוך לטבע שני.

לכן אתה מאלץ את עצמך לאכול את הדג הזה, אף על פי שבא לך להקיא ממנו. אבל אתה מנסה שוב ושוב יחד עם תפילה. אתה מקלל את הדג, אבל אוכל. אתה מתחיל מפעולות מכאניות לחלוטין. ברגשות שלך אתה מקלל אותי שנתתי לך את הדג הזה, אתה לא יכול לעשות שום דבר. אתה יכול לחייך אליי בצורה מלאכותית, אבל אני יודע שבליבך אתה מקלל אותי. זה ברור שאתה לא בעל הבית על הלב שלך, אבל אתה מקלל אותי ואוכל את הדג הממולא הזה שוב ושוב, מפני שאתה חייב לאהוב אותו.

המצווה "ואהבת לרעך", גרועה יותר מכל דג מגעיל. המצווה הזאת כוללת בתוכה את כל המאכלים הזרים והשנואים עליך. אבל לאחר שאתה נותן מספיק יגיעה, אז בהתאם לכך משפיע עליך המאור המחזיר למוטב וקורה דבר שלא ייאמן! אתה פתאום מתחיל להתרגל לדג הזה. נדמה לך, שהפעם יש לו טעם קצת שונה, לא כזה מגעיל כמו מקודם. הוא כבר לא כל כך מגעיל אותך כמו מקודם, אתה התחלת לקבל אותו.

כל זה הודות לביצוע של פעולות פיזיות רגילות ב"למעלה מהדעת", נגד הרצון שלך, בכך שאתה עוקב אחרי העצות של המקובלים. ודווקא בזה שביצעת את הפקודות שלהם, ובעיקרון את הפקודות של הבורא שהועברו על ידי המקובלים, אתה מקבל דרכן את המאור המחזיר למוטב. ובאופן כזה, אתה מקבל תכונות חדשות ומתחיל לאהוב את הדג הממולא, את החברים, את הזולת, את הבורא.

הציווי הזה, "לאהוב", אינו שייך לרגש, אלא לפעולות. ועכשיו יש לנו הזדמנות לבצע כאלה פעולות בצורה של התקפה! תמיד קיימת האפשרות לפעולות כאלה, אבל במיוחד עכשיו, שמתקרב הכנס באירופה וחג הפסח, שזהו זמן מיוחד שאנחנו יכולים לתקוף. בשבועיים האלה הקרובים, החל מהיום, כולם יוצאים להתקפה הזאת.

מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 15.03.2013

ידיעות קודמות בנושא:
דרושה התחלה חדשה
אומנות גילוי הבורא
מצוות האהבה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/TSc3M

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest