קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כנס סנט פטרבורג, שיעור מס' 3
חוק השתוות הצורה הוא החוק העיקרי של ה"עולמות", כולל "העולם שלנו". ההשתוות יכולה להיות ישירה והפוכה, היא נמשכת או נדחית, כלומר, נמצאת באינטראקציה, עובדת על אותו התדר. תוך כדי התהליך יכולות להתעורר פעימות כלשהן, אינטראקציה לכאורה שלילית או חיובית, אבל חוק ההשתוות, הוא החוק החשוב ביותר בבריאה! לכן, אם אנחנו שואפים לתכונה של החלל המקיף אותנו, לתכונה של האור, אז אנחנו מעוררים את השפעתו עלינו.
ההשפעה הזאת נקראת "האור המחזיר למוטב", או "אור מקיף" שסובב אותנו בצורה שאינה מורגשת. אבל ברגע שאנחנו עושים את אותה תנועה כמוהו, בהתאם לטבעו, אנחנו מייד מתחילים להרגיש את השפעתו עלינו. "מייד" – זה מותנה, משום שקודם כל השפעתו של האור נצברת בנו בהדרגה, ורק אז אנחנו מתחילים להרגיש אותה.
אנחנו צריכים לדעת בדיוק מה הם האמצעים להשגת המדרגה הראשונה של גילוי האור, כשהוא מ"אור מקיף" הופך ל"אור פנימי". כל זה מוסבר בדוגמאות פשוטות, אין כאן שום דבר מיוחד חוץ מפיזיקה פשוטה.
האדם רוצה לדעת מהיכן הוא, הרי, ה"נקודה שלב" שלו מושכת אותו למקור. המקור נמצא בעולם אין סוף, אבל הוא אינו יודע את זה. עם זאת, בין ה"נקודה שבלב" לעולם אין סוף יש קשר.
לאחר מכן, האדם נכנס לתוך איזושהי קבוצה, שיש בה מורה, חברים, ספרים. כל זה נעשה על ידי "האור המקיף". הוא יוצר את הסביבה עבור האדם, זה הוא תפקידו, זה בשליטתו.
כל התנאים נוצרו מראש, לזה אפילו לא צריך לדאוג. אבל אם אנחנו עושים מאמצים ודואגים לבניית הקבוצה, אז בסופו של דבר המאמצים הללו מגבירים את השפעתו של "האור המקיף", והוא מושך את האנשים. פתאום, לכאורה במקרה, מגיעים עוד אנשים. כל אחד מאיתנו יודע איך כל זה קורה מתוך הגורל שלו, מתוך הסיפור שלו.
כשסיפרתי למורה שלי איך מצאתי אותו, הוא הסביר לי מייד שאין שום דבר מקרי, פשוט ה"נקודה שבלב" מגיעה לשלב מסוים של התפתחותה. במהלך כל החיים של האדם היא כל הזמן מעוררת אותו, לא נותנת לו מנוחה, לאט-לאט אוכלת אותו מבפנים. הוא סובל, הוא מודאג שהחיים שלו כל כך לא ברורים, מיותרים, חסרי ערך. לפעמים הוא לוקה בדיכאון, לפעמים נמצא בחיפושים, אפילו מנסה לחקות את האחרים, אבל לא כל כך מצליח…
כל זה אנחנו מכירים על עצמנו. אנחנו שיחקנו בחיים האלה. שאר בני האדם חיו אותם כחיים אמיתיים, ממשיים, ועבורנו לא היה בהם שום טעם. אבל בכל זאת ניסינו לחיות אותם. כך בהדרגה גדלה והתפתחה אצלנו ה"נקודה שבלב", עד שלבסוף התפרצה ודרשה מימוש רציני, אמיתי. ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו עם ספרים מסוימים, עם אדם שמסביר את כל זה לכולנו, בקיצור, אנחנו בדרך כלשהי מוצאים את הסביבה. מתברר שזה הדבר החשוב ביותר, אם כי, אנחנו לא מקדישים לו תשומת לב מיוחדת.
העיקר שמצאנו מורה, או אתר אינטרנט כלשהו, או משהו אחר, אבל אנחנו לא מעריכים את הקבוצה, משום שזה כבר שלב הבא בהתפתחות. זו כבר תכונה אחרת שלא קיימת בנו: להיות עם הקבוצה, בסביבה, בצוותא, שמולה אני חייב להנמיך ולבטל את עצמי. אני צריך לחקות אותם ובכל דבר ופשוט לשרת אותם.
כשאנחנו מגיעים לסביבה אחרת כלשהי, למשל, נכנסים למקום עבודה, אנחנו מאוד נחמדים עם כולם. אנחנו רוצים בצורה אגואיסטית להתכלל עם הצוות, ורוצים שיתייחסו אלינו יפה. כמובן, אנחנו נחמדים עם כולם ומצפים לאותו היחס כלפינו. ואחר כך זה עובר, ואנחנו נהיים כמו כולם.
ואצלנו זה אחרת. לא משנה מה אתה ואיך אתה מתייחס לכולם, אתה חייב להתחיל לעבוד על עצמך. וכאן אנחנו לא מבינים, או ליתר דיוק אפילו לא שומעים מה צריך להתרחש בקבוצה. וזה נמשך שנים רבות. אף על פי שהתקופה זו היא סמויה, היא באמת מאוד חשובה.
כאן צריך להתארגן בצורה מדויקת. מפני שאנחנו לא מבינים מה אנחנו עושים, בקבוצה צריכים להיות כמה אנשים שיובילו אותה, צריכים להיות "שוטרים", ו"שומרים", צריכה להיות מערכת והקפדה מדויקת על כל הדרישות, כמו בצבא. ולאחר מכן אנחנו בהדרגה מתחילים להבין.
אולם, על מנת למשוך כמות מקסימלית של אור, צריכים לבצע פעולות מכאניות פשוטות. במקרה זה, אי אפשר לדרוש ממנו דבר אחר. בשלב זה במצב שלנו אנחנו חייבים לציית. אמרו לי שהיום תורי לשטוף כלים במטבח, אני הולך לשטוף, תורי לעשות משהו אחר, ואני עושה. ואם לא, אז יזרקו אותי החוצה, כי אי אפשר לשכנע אותי בשום דרך אחרת. אי אפשר להסביר לאדם שבדרך זו אנחנו מתחברים, מתקרבים לאהבת הזולת, ובה מתחילים להרגיש את העולם העליון. מה הקשר לעולם העליון? זה כל כך רחוק מהמילים המתוקות האלה…
לכן, בשלב הראשון של ההתפתחות שלה, הקבוצה צריכה להתעקש על קיומם של כל התנאים שאינם תלויים בנו, אלא מותנים בפרמטרים הפיזיים של משיכת ה"אור המקיף" עוד יותר גדול עלינו, ליתר דיוק, על ה"נקודה שבלב" שלנו – על ה"עוּבָּר" הזה של הכוח הרוחני שלנו ששואף קדימה. אמנם, העוּבָּר הזה רץ קדימה בצורה אגואיסטית, ואנחנו צריכים למשוך את השפעתו של האור עליו.
ואז מגיע השלב הבא, הקשה יותר, כאשר אנשים שנכנסים לקבוצה כבר מתחילים להרגיש עליות וירידות, כל מיני סוגים של שינויים פנימיים, נעימים ולא נעימים בו זמנית. אנחנו צריכים להסביר להם בהדרגה מהיכן הכול מגיע, שזה מגיע מהשפעתו של אותו המקור. וזה לא רק גורם פסיכולוגי, נניח, היום הוא מדוכא, ומחר הוא בשמחה ללא סיבה. כאן אנחנו מתחילים להרגיש בצורה ברורה ביטויים של תכונות וכוחות חדשים כלשהם, מה שלא היה קודם לכן.
עלינו להסביר להם ש"האור המקיף" משפיע עלינו בשני קווים. השפעתו, "קו ימין", מעלה אותנו, מרחיבה את הרגשות, את ההבנה שלנו. האור כבר מאיר עלינו, אפילו שלא בצורה גלויה, ואנחנו עדיין לא יכולים להרגיש ולהגדיר אותו, אבל אנחנו כבר מרגישים משהו: הגבולות של השכל, הרגש, המודעות מתרחבים. אנחנו רואים חיבור גדול יותר בין דבר לדבר, פתאום הכול נהיה ברור לנו באותם הגבולות שבהם אנחנו נמצאים. הכול כאילו מואר על ידי האור.
ואז אנחנו נכנסים למצב אחר, כאשר, להיפך, מגיע ניתוק, חושך, בלבול, כך שאתה בכלל לא מבין איפה אתה נמצא – אתה נזרק.
מצבים של "קו ימין", כמו כן מצבים של "קו שמאל", עשויים להיות קיצוניים עוד יותר, כאשר במצב ימין קיצוני אתה נמצא באופוריה כזו, שאתה מפחד לעשות משהו לא נכון. ובמצב הקיצוני השמאלי אתה מרגיש חושך, שום דבר לא ברור, אין חשק לכלום, אתה מוכן לעזוב את הכול, יש לך בלבול מוחלט בראש.
כולנו יודעים את זה מניסיון. אבל אנחנו חייבים לשים לב על האנשים החדשים שעוברים את זה. אנחנו צריכים לעזור להם, לבלום, לרכך את מצביהם.
אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי במצב של אופוריה, כאשר שאלתי את אחד מהזקנים, שלמד עדיין עם בעל הסולם, "מה זה?", הוא ענה: "זהו, בעוד שבועיים!… תחכה לשינוי". אני נרגעתי וחיכיתי. אחרי שבועיים, קיבלתי מכה כזאת, שבקושי התרוממתי! כך אני הבנתי מה זה "זהו".
בזה הם נתנו לי להבין שכל זה בסדר, שזה דבר רגיל. אתה יושב בשיעור כמו גולם, כאילו אתה לא קיים, ונראה לכך שמישהו עושה ממך צחוק. הם בכוונה הראו לי שהם מבינים את המצב שלי, הרי, גם הם עוברים את אותם המצבים, רק בדרגות אחרות – בהם זה לא היה גלוי לעין. בדיוק כמו שעכשיו, למשל, התלמידים שלי לא רואים איזה מצבים אני עובר. כבר לא רואים את זה ברבים מכם, אנחנו מתרגלים, אנחנו כבר חיים עם זה. אבל עלינו לתמוך בחדשים.
אנחנו חייבים לגרום להם להבין שזאת השפעה רגילה של "האור המקיף", אשר משפיע על ה"נקודה שבלב" ועל הלב עצמו (הרצון).
כשהוא משפיע יותר על ה"נקודה שבלב" ("קו ימין"), אז אנחנו מרגישים עלייה, השראה, דחף קדימה, מייד מתעוררת בנו תגובה שמושכת אל האור, אנחנו מוכנים לכל המעשים האציליים האפשריים. וכאשר היא משפיעה על הלב עצמו, התוצאה היא הפוכה – מתגבר בנו הרצון האגואיסטי ואנחנו נמשכים למטה.
בעיקרון, אנחנו מקבלים משני המצבים הללו התגברות האור בנו והתגברות הרצון נגדו. והמטרה שלנו היא לעצב את עצמינו ב"קו האמצעי", כדי שגם הרצון האגואיסטי, וגם השאיפה האלטרואיסטית להשפעה, לקשר, לגילוי, וכן הלאה, יתחברו בנו.
הנקודה האמצעית היא המצב הרצוי שבו אנחנו שולטים בעצמינו. אנחנו מחברים בנו את "קו ימין" ו"קו שמאל" על ידי מאמץ נפשי ושכלי.
איפה זה מתממש? – רק בקבוצה. אם האדם לבד מנסה ליישם את זה, שום דבר לא ייצא מזה. איפה הרצון האגואיסטי יכול לרכוש את התכונה האלטרואיסטית? איך אתה יכול לשאוף לאור, הרי, אתה לא יודע איך לעשות את זה? איך אתה יכול, תוך שימוש בתכונות האור, לתקן את תוספת האגו שקיבלת?
מה יוצא כאן? אתה צריך לעשות "כלי" מהרצון האגואיסטי שלך ולתקן אותו לתכונת ההשפעה על ידי "מסך" ו"אור חוזר". איפה אתה תממש את זה?
כל זה ניתן לממש בקבוצה, ורק בקבוצה. ראשית, רק בה אתה יכול לממש את תכונת ההשפעה שלך, בה אתה יכול באופן ברור להרכיב את עצמך יחד איתם, עם אלה שאיתם אתה רוצה להתחבר. לכן, "האור החוזר" צריך לעבור דרך הקבוצה, ולהתממש בה.
קשה להסביר לאדם כיצד זה נעשה, זה לוקח שנים רבות. אולי עכשיו תקופה זו מצטמצמת ובאמת עוברת מהר יותר. אני רואה איך אנשים רבים מתחילים להבין את זה במהירות ותופסים את זה באופן טבעי יותר, מבינים את השיטה. אבל עדיין מאוד קשה לנו. זה כל כך מנוגד לטבע שלנו, משום שבכל שלב, בכל צד, האדם כאילו עובר את כל הדרך מחדש.
הרי, כל מדרגה מורכבת מ"עשר ספירות" ומתחילה ממש מאותו המצב שנקרא "עוּבָּר". ואז "יניקה", "קטנות" ו"גדלות". ובכל פעם אנחנו צריכים להתחיל מאפס. וזה באמת פלא, כי בכל פעם אתה נולד במדרגה הבאה.
בעולם שלנו, אנחנו לא רואים, לא מרגישים את הגלגולים האלה, אבל ברמה הרוחנית אנחנו עוברים בהדרגה את תקופות ההתפתחות. וכל זה מתרחש אך ורק בתוך הקבוצה. בשום מקום, בשום דרך שהיא, מול אף אחד, ומול שום דבר אתה לא יכול לבדוק האם אתה עושה את זה נכון או לא, האם אתה רוכש את תכונות האור, האם אתה בהדרגה הופך לאדם של אור.
במידה שמתעוררים בך דחפים כלשהם, אתה מממש אותם בחיבור עם הקבוצה, אתה כביכול מתאים, מכוון את עצמך לקבוצה, לקשר איתה. זה – אני. אני מכוון את עצמי לקבוצה, לקשר איתה, ובסוף מקבל דחייה ממנה. אני הולך לפלוס, ובסוף אני מקבל מינוס (דחייה). את הדחייה הזאת מכנים "היצר הרע", כלומר, זה מה שאני צריך לתקן.
זה דורש פעולות מקדימות: ראשית, התכללות שלי בקבוצה, שנית, גילוי של היצר הרע. זה האגו האמיתי שלי. וכל מה שקשור לעולם שלנו, לא נקרא אגו. כל אלה הן התכונות הבהמיות הרגילות שלנו, ואנחנו יכולים להתייחס אליהן בצורה שקטה לחלוטין. והדחייה הזאת, התוספת הרצינית שאני מתחיל לקבל, זאת המדרגה הראשונה האגואיסטית שלי. ואיתה אני צריך להתחיל לעבוד.
השלב הבא (השלישי) – זו היא ההשתתפות שלי בקבוצה בניגוד לאגו שלי. וכשאני עושה את זה, משקיע מאמצים עד כמה שאני יכול, אני מתחיל למשוך על עצמי "אור מקיף" (השלב הרביעי). כך זה עובד.
במידה שאני נכלל בקבוצה, דרך הקבוצה, דרך הנשמה הכללית, דרך כל החלל הריק מגיע אליי האור העליון. הכול מתממש רק בהתקרבות בקבוצה.
מתוך שיעור מס' 3 בכנס סנט פטרבורג, 12.07.2013
ידיעות קודמות בנושא:
כל אחד מסוגל לזה
ניקוי צינורות בשביל "האור המקיף"
האור עובד ללא ימי מנוחה
