דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / התפתחות רוחנית: מעובר עד אדם

התפתחות רוחנית: מעובר עד אדם

תלמוד עשר הספירות, כרך ג', חלק ח', שאלה כ"ז: "הזמן ומקום שברוחניות פירושו, חידוש צורה. וכיון שאין הפרצוף נשלם אלא על ידי זיווגים והארות הרבה, המשונות זו מזו, שכולן יחד מצטרפות להשלמת הפרצוף, ע"כ הן מכונות "ירחי העיבור", או זמן העיבור, שהם ז' חודש, או ט' חודש, או י"ב חודש. דהיינו לפי מספר ההארות המצטרפות בהשלמתו".

בסיכומו של דבר, אנחנו לומדים על השינויים שעוברים על הרצון לקבל, וסופרים את מספר השינויים האלה, החידושים שנקראים "חודשים" ("חודש" מהמילה "חידוש"/התחדשות). אין זמן ברוחניות. הזמן נקבע לפי מספר השינויים שעברנו, ולא לפי תנועת המחוג של השעון או שינויים של גורם חיצון. עד כמה שהשתנתי, כך הזמן עבר. כך נקבע הזמן ברוחניות.

לכן תקופת ההתפתחות של העובר מסמלת, שאני עובר מצבים אחד אחרי השני ("עוֹבֵר", מהמילה עיבור/"עובָר"). אני צריך לעבור כמות מסוימת של שינויים כדי לעבור מהתפתחות תוך רחמית, בתוך העליון, להתפתחות מחוץ לו.

גם עכשיו אני נמצא בתוך העליון, והוא מפתח אותי. יחד עם זאת, אינני משפיע כלל על השינויים שאני עובר בתהליך ההתפתחות. אינסטינקטים וכוחות שאותם אני מרגיש כייסורים, מאלצים אותי להשתנות, ואני עובר את השינויים האלה בעל כורחי.

אחר כך מגיע שלב אחר: אני מתחיל להרגיש שישנה בזה איזו סיבה, נחיצות עליונה, שקיים עליון שמבצע בי את כל השינויים האלה, וכך הוא רוצה שאני אתחיל להכיר ולדעת על קיום מערכת ההנהגה, סדר של סיבה ומסובב של ההתפתחות, ההתחלה והמטרה של כל הדרך. כך בזמנינו מתחיל להתעורר כל העולם. אנחנו מגיעים להכרה שאנחנו צריכים להזמין את השינויים האלה בעצמנו. מאיזשהו מצב והלאה אין זמן שהעליון מחליף לנו, בכך שמחייב אותנו להתפתח.

עכשיו העליון רק מוסיף לנו אורות שאנחנו מרגישים כרע, אך בעקבות זה איננו מתפתחים, אלא רק מגיעים להכרה שחייבים לדרוש את ההתפתחות מהעליון. כלומר אנחנו צריכים כבר בעצמנו להשתתף בהתפתחות, לדרוש אותה. העליון מאלץ אותי לא לפעולה עצמה, אלא רק לבקשה, כדי שאני אבקש מהעליון שיבצע אותה. באמצע צריכה להיות הבקשה שלי.

בינתיים הבקשה הזאת יכולה להיות מוכתבת כצעקה מזה שרע לי. אחר כך אני מתפתח, ונדרש ממני שהצעקה הזאת תנבע מהכרת הטוב, כשאני מבין שכל זה רק לטובתי. ולמרות שברגשות שלי יכול להיות לי רע, אך אני כבר תופס שזה טוב להתפתחות שלי, מאחר ואני חייב לעלות למדרגה הבאה. אז העליון כבר אינו דורש ממני צעקה, אלא השתתפות בהתפתחות. זה נקרא שותפות.

אחר כך אנחנו מגיעים למצב שהעליון בכלל אינו מעיר אותי, ואני צריך לחפשׂ בתוכי הזדמנויות להתעורר, בכך שמשתמש בסביבה. אני צריך לעורר את העליון כדי שהוא יעורר אותי, ואחר כך להסכים עם פעולתו ולומר כיצד בדיוק לבצע אותה. אני כאילו מבין ובוחר לעצמי צורת פעולה רצויה, ואז העליון מבצע אותה.

בסופו של דבר אנחנו משׂיגים כזה מצב, שאני מורה ומצביע על הכול לעליון. בתחילת הדרך הוא ביצע עליי את כל הפעולות, מההתחלה ועד הסוף, ללא הבנה מצידי. לא ידעתי מי פועל עליי, מה הוא עושה, היכן אני נמצא. ובסוף הדרך אני קובע הכול מההתחלה ועד הסוף, ורק משתמש בכוח העליון. כל הדרך שלנו מסתכמת בזה שאנחנו רוכשים עצמאות ואי תלות יותר ויותר גדולה, ובכך יותר ויותר דומים לעליון ומשתווים אליו.

מתוך שיעור על ספרו של בעל הסולם "תלמוד עשר הספירות", 16.12.2010

ידיעות קודמות בנושא:
זמן = תנועה = מקום
התחדשות שבועית
ממעלה למטה וממטה למעלה בסולמות הרוחניים

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/UlqT7

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest