דף הבית / חכמת הקבלה / מקורות ותקצירים / מאמרי הערבות / התפתחות הערבות לאורך ההיסטוריה האנושית

התפתחות הערבות לאורך ההיסטוריה האנושית

ערבות זה אקטואלי

את השיחה היום נקדיש לנושא הערבות מצד ההיסטוריה של עם ישראל. אנחנו מדברים על כך שהערבות יכולה להציל היום את החברה הישראלית ואת העולם בכלל. בשיחה הזאת נלך אחורה, לראות מהיכן זה מגיע, מה השורשים של הדבר הזה.

כל העולם שלנו מתקיים לפי תוכנית שבה כולנו נעים לקראת מימוש הערבות. כי בהשוואה לכל הטבע הדומם, הצומח והחי, רק האדם הוא יוצא מן הכלל: הוא כל כך אגואיסטי, שהוא נהנה מהסבל של הזולת. האדם רוצה לשלוט על הזולת, "לבלוע" את העולם כולו. ולכן בדרך ההתפתחות שלו, הוא מגיע למצב שבו הוא חייב לממש את התיקון שלו ולהשתוות עם הטבע, להתחבר עימו. והחיבור של כל בני האדם בערבות הדדית, מוביל אותם לחיבור עם הטבע.

תהליך התיקון של טבע האדם מתחיל מהכרת הרע, הכרת האגו שלנו. זה קורה בשלבים מסוימים בהתפתחות האנושית, כשאנשים מתאספים במקום אחד ומתחילים להרגיש שהם קשורים ביניהם בקשרים פנימיים, קשרים אגואיסטיים, שבעצם הורסים להם את החיים, הורסים את החברה. בהתחלה הם לא כל כך יודעים מה לעשות עם זה.

ואז, מתוך הסבל שלהם, מתגלה השיטה הזאת, שמאפשרת להם להיות כמו כל הטבע הגלובלי, האינטגרלי, להיות מחוברים יחד כמו תאים בגוף אחד, להיות מקושרים למערכת הכללית של הטבע.

ובהתקשרות הזאת הם מגלים קיום מיוחד. הם מתחילים להרגיש איך הטבע הכללי מחובר בכל החלקים שלו, איך הכוח הפנימי שבתוך הטבע, הכוח שמזיז את כל הטבע, ובתוכו גם את החברה האנושית, מביא את כל הטבע לשלמות.

אבל הוא לא מביא אותו לשלמות בצורת ההתפתחות הרגילה, כמו שאנחנו רואים בהיסטוריה, אלא אנחנו מתפתחים כאן מתוך השתתפות עצמית, מתוך הכרה, מתוך ההבנה שלנו. אנחנו חייבים להוסיף להתפתחות שלנו את המרכיב שלנו, שנרצה להיות מחוברים עם כל חלקי הטבע, שנבין שהחיבור הזה הוא הדרגה העליונה של ההתפתחות שלנו, שמקנה לנו את צורת האדם. בכך אנחנו רוכשים את הכוח האינטגרלי שבטבע, ומביאים את החברה האנושית לפריחה.

שורשי הערבות

קיימת באנושות נטייה להיות בחברה מחוברת, חמה, כמו משפחה אחת. כי בעצם, במקור, אנחנו באים משבט קטן שהתפתח בעל כורחו בתהליך אבולוציוני לאורך ההיסטוריה, עד שגדל למימד שבו בני השבט הפסיקו להרגיש שהם שייכים למשפחה אחת.

זה קרה בפעם הראשונה בבבל העתיקה (מסופוטמיה), לפני כ-3500 שנה. בני האדם, שהיו עד אז מחוברים יחד, הפסיקו להרגיש שהם קרובים זה לזה. קודם לכן, כולם היו כמשפחה אחת, כעם אחד. הייתה להם שפה אחת, כלומר, הם הבינו זה את זה, הרגישו זה את זה. ופתאום הם התחילו להרגיש דחייה זה מזה. הרצון שלהם לבנות "מגדל עד השמיים", סימל את גדילת האגו שלהם.

הם גילו בתוכם את הרצון לשלוט על הטבע, דבר שלא היה קודם לכן. קודם לכן, הם היו משתחווים לטבע, היו מתפללים לעצים ולאבנים, והיו רואים את עצמם כחלק מהטבע. ופתאום התגלה בהם רצון עז לשלוט בטבע. במקביל לכך, הם הפסיקו להרגיש כמו משפחה אחת.

הריחוק הלך וגדל, עד שהם התחילו לשנוא זה את זה והפסיקו להבין זה את זה. זה נקרא שנוצר שם "בליל שפות": פתאום כבר איש אינו מבין את רעהו, וכל אחד רוצה לנצל את האחרים לטובתו האישית.

ואז, אחד הכוהנים הבבלים, אדם בשם אברהם, התחיל לשאול את עצמו: "מה בעצם קורה איתנו? מה עובר על החברה?". והוא הבין שמתפתחת עכשיו תופעה חדשה בהיסטוריה, שלב חדש בהתפתחות האנושות, תקופת מעבר מאוד מיוחדת.

קודם לכן, האנשים היו נכללים בתוך הטבע, הם היו ממש בתוך המערכת הכללית, יחד עם הדומם, הצומח והחי. האנשים היו מרגישים את עצמם כחלק אינטגרלי של הטבע. ופתאום הם התחילו להרגיש שהם לא חלק מהטבע, שהם לא גלובליים, לא אינטגרליים. כל אחד הרגיש שהוא קיים "בפני עצמו", בנפרד.

אך אם איננו רוצים להיות קשורים זה לזה, אנחנו מגלים שאנחנו מנוגדים לטבע ושאיננו רוצים לקיים את חוק הטבע, חוק הקשר ההדדי. החוק הזה הכרחי לקיומנו, לאיזון שלנו עם כל הסביבה. אם אנחנו מפֵרים את התנאי ההכרחי הזה, אנחנו נופלים למאבקים, למלחמות ולפילוג, וגם הטבע מתחיל להיות אכזרי כלפינו.

לכן אברהם התחיל לחפש: "מה לעשות? אנחנו צריכים להמשיך להיות מחוברים כמו קודם! כיצד נוכל לשמר את החיבור הזה? איך, למרות הכול, אנחנו נשארים כמשפחה אחת, כעם אחד, כציוויליזציה אחת קטנה?".

ואז אברהם התחיל לצעוק: "בואו לא נסכים עם מה שקורה לנו! בואו נחזור להיות כמשפחה אחת". הוא התחיל להסביר לאנשים שהמגמה הזאת, שבאה להם עכשיו מבפנים, היא היצר הרע, הכוח החדש שהתגלה בטבע. האבולוציה של החברה האנושית הובילה אותם לשלב שבו הם נבדלים מהדומם, הצומח והחי. האדם מתחיל דווקא מהאגו המופרז שלו, מהרצון לעלות למעלה מהטבע.

אבל אברהם הבין והסביר שהאגו המופרז הזה דווקא יכול להיות לנו לעזר: אם האדם מתגבר על האגו, עולה מעליו כל פעם, וקושר את עצמו לאחרים כמו קודם – הם מתחברים בצורה חזקה יותר ויוצרים קשר חדש עם הטבע.

כדי להצליח בחיבור הזה אנחנו זקוקים לערבות הדדית בינינו: אנחנו מרגישים דחייה זה מזה, אך מחליטים "לשחק" כנגד האגו שמפריד בינינו. אנחנו נתקשר מעליו, נפרוס איזו מין "מטרייה" (מסך) מעל האגו שלנו, ונתעלה מעל ה"מטרייה" הזאת, נחיה ממש מעליה. כך אנחנו נבנה את המגדל הנכון, במקום המגדל האגואיסטי: בכל פעם נעלה מעל האגואיזם שגדל בנו.

ואם נתחיל להתעלות כך מעל הטבע, אנחנו נכיר כל הזמן את האגו הגדל שלנו, את היצר הרע שלנו, ונלמד להתגבר עליו, דרך ההדדיות בינינו. וכך גם נכיר את הטבע עצמו, את הכוח הכללי שלו. אנחנו נבין מדוע הוא מגדל אותנו ומפתח את האנושות דווקא בצורה כזאת, בשונה מיתר חלקי הטבע, שבהם לא גדלים השנאה והכוח המפריד.

אם כך, אברהם גילה שמצד הטבע פועלת תוכנית מיוחדת, שמכניסה בנו, בערמומיות פנימית, את היצר הרע, את הדחייה ההדדית. ואם נקשור את עצמנו למעלה מהיצר הרע, נשיג את המחשבה שבטבע. ואז נהיה חכמים כמו הטבע, ונרכוש את הכוח שיצר את החומר, הכוח שמקדם אותו בדרך מסוימת למטרה מסוימת.

יסודות הערבות בטבע

מאיפה באה לנו בכלל גישה כזאת? – מתוך זה שאנחנו מסתכלים על עצמנו, ומגלים איך אנחנו בנויים בצורה חכמה: כל האיברים שלנו, כל המערכות הפנימיות שלנו, נמצאים בקשר הדדי עמוק וחזק. אף מערכת, אף איבר, אף תא בגוף לא קיים לצורך עצמו, אלא רק לצורך כלל הגוף. כל החלקים האלה שייכים אמנם לדרגת החי ומחזיקים זה את זה בצורה כזאת, אבל כשהם מתחברים יחד, הם יוצרים את מה שנקרא "המדבר", "האדם". כשכל החלקים הללו עובדים ביניהם בהרמוניה, הם מגיעים לדרגה גבוהה יותר מהדרגה של סתם גוף שחי.

ואם ננסה להקיש מכאן על החברה האנושית, אז גם אנחנו צריכים לפעול באותה הצורה. כי גם בגוף שלנו כל איבר הוא איבר אגואיסטי, הוא רוצה להתקיים, אבל הוא "מבין" שהוא יכול להתקיים רק בהדדיות עם האיברים האחרים, כשכּל אחד חושב רק איך יתקיימו האחרים. לכן הלב מספק דם, הריאות חמצן, הכליות והכבד מנקים את הדם, והמוח "מפקח" על כולם. כל איבר ואיבר בעצם דואג לספק את צרכי האיברים האחרים, ולא את עצמו. וזאת הערבות ההדדית שנמצאת בגוף שלנו.

בגוף שלנו זה מתבצע בצורה טבעית, אך בחברה האנושית אנחנו צריכים ליצור בעצמנו כאלו יחסים. לכן אסור לנו למחוק שום דבר רע שנמצא בנו, אלא להפוך אותו ולעשות בו שימוש מועיל, לטובת כלל החברה. אנחנו רק מראים לכל אדם, לכל קבוצה, לכל זרם בחברה, איך להשתמש נכון בתכונות שלו, לטובת כלל החברה. ואז כל אחד יוכל לראות שככל שהוא תורם לאחרים, הוא בעצם מבטא את עצמו בצורה מושלמת.

בצורה כזאת כל התכונות המנוגדות שלנו מתחברות יחד בהדדיות, ואנחנו עולים למימד גבוה יותר. אנחנו מתחילים להבין את כל הטבע, את המחשבה שלו, התוכנית שלו והמטרה שלו. וכך אנחנו רוכשים את המדע העליון.

הרפתקאותיו של אברהם

לאחר שאברהם הבין את כל זה, הוא התחיל לעבוד עם העם. הוא התחיל להסביר להם את העקרונות הללו, כיצד להפוך שוב למשפחה אחת.

וכאן אברהם גילה שרק חלק קטן מהעם מבין אותו. רוב העם, בגלל האגואיזם שפרץ בהם, לא הצליחו להבין שהאגואיזם הזה בכלל אינו שלהם, אלא זהו כוח זר שקיים בהם. להיפך, הם התחילו להרגיש שזה הטבע שלהם, כמו שאנחנו מרגישים היום: אם אני חושב רע על מישהו, סימן שהוא רע, ואני טוב, וזהו זה. אינני מסוגל להביט על עצמי מהצד בצורה אובייקטיבית ולראות איך כוח הטבע מנהל אותי. אינני מסוגל להפריד בין ה"אני" שלי לבין המחשבות והרגשות שלי, ההתנהגות שלי, האופי שלי והטבע שלי.

לא כולנו מסוגלים לראות את עצמנו מהצד כפי שאנחנו מסתכלים על האחרים. אך האדם צריך לנתח ולבקר את עצמו, להיות השופט של עצמו.

אברהם התחיל להסביר לאנשים את הגישה "הבלתי-תלותית" הזאת כלפי טבע האדם: בואו "נצא" מתוך עצמנו ונראה מה קורה איתנו. הרי היצר הרע שמתגלה לי עכשיו מראה לי שאני מרוחק מהאחרים. לכן, לָמה שאני, בדיוק באותה הצורה, לא אתחיל להתרחק מעצמי ולהתחבר עם האחרים? היום הנושאים הללו הם חלק מהפסיכולוגיה המודרנית.

וכשאברהם התחיל ללמד את הבבלים את הפסיכולוגיה הזאת, שהיא בעצם מאוד מטריאליסטית ומעשית, הוא מצא רק כמה אלפי אנשים שהיו מוכנים להקשיב לו. הם עדיין לא הרגישו את הרע והנזק שנובעים מהאגואיזם שמתפתח בהם. הם ראו שאפשר להרוויח ממנו, להצליח, לשגשג, לבנות חברה טובה יותר, מוצלחת יותר, מתקדמת יותר, שתאפשר לכל אחד להגיע להישגים גדולים: לכל אחד יהיה "מגדל" פרטי משלו שיגיע "עד השמיים".

ואז אברהם החליט לעזוב את המקום ההוא, ויחד איתו הלכו כל אלו שהבינו אותו, שראו שצריכים להתגבר מעל האגואיזם בערבות הדדית. זה מתואר בספרו של יוספוס פלביוס ובמדרש רבה. גם הרמב"ם כתב שאברהם עזב את בבל ואלפי אנשים הלכו יחד איתו. וכך הם הגיעו לארץ כנען, ישראל של היום.

עם קבוצת התלמידים שלו, אברהם המשיך לבנות את הערבות ההדדית. גם בהם האגו כל הזמן היה גדל, אבל הם כל הזמן השתדלו לעלות מעליו. הם היו מחנכים את ילדיהם מגיל צעיר לפי עיקרון הערבות ההדדית. כך הם שמרו על האיזון והחיבור ביניהם ועם הטבע.

וכך זה נמשך, עד שהתפרץ בהם אגו גדול במיוחד. הם הרגישו שהם אינם מסוגלים לעשות משהו נגדו, ונכנעו לשליטתו. וזה מה שהוביל אותם לירידה למצרים.

ירידות ועליות

הם עברו למצרים מפני שהם לא יכלו יותר לכלכל את עצמם בארץ כנען: גם האדמה וגם הצאן כבר לא סיפקו להם את המזון הבסיסי. בגלל הפירוד ביניהם, בגלל חוסר הערבות, הם כבר לא זכו לאותה הדדיות שהביאה את החברה שלהם לפריחה. והרעב הוא שהוביל אותם למצרים.

ובמצרים הם עברו תהליך של התגברות נוספת של האגואיזם, עד שהם כמעט והתנתקו מההדדיות שביניהם. ככל שהם התנתקו מהערבות ההדדית, ככל שהם נפרדו זה מזה, הם הרגישו יותר לחץ, הן מצד המצרים והן מבפנים. כל אחד חש שנאה כלפי כולם, כל אחד הרגיש שהוא בודד, לא שייך לעם, ולכן החיים שם היו קשים מנשוא: הרי במקום להימצא בין אנשים שאוהבים אותך ודואגים לך, אתה נמצא בין שונאים. וחוץ מזה, היו גם המצרים, ששיעבדו אותם ומיררו את חייהם. כל אחד הרגיש בעצם עבדות כפולה: הם היו משועבדים לפירוד הנורא ביניהם, וגם למצרים.

כתוצאה מכך הם הרגישו כאלו ייסורים, שהם היו מוכנים לשלם כל מחיר כדי להיפטר מהם. העיקר לחזור לערבות ההדדית. הרי רק בצורה כזאת הם יוכלו להרגיש שוב כמשפחה אחת. הם הבינו שיהיה להם את הכוח לברוח משם, אם הם יהיו מאוחדים. החיים במצרים הפכו עבורם לחושך מצרים, ולכן הם היו נחושים בדעתם לברוח משם. וכידוע, הם אכן עשו זאת.

המנהיג שלהם היה משה, שתכונתו הייתה תכונת החסד, כמו אברהם. ומשה לימד אותם את התכונה הזאת.

כיצד משה התגלה? – מסופר, שהוא ראה טלה קטן שלא היה מסוגל לזוז והיה על סף גסיסה, ומשה לקח אותו על כתפיו, לאורך כל המדבר, עד שהוציא אותו מכלל סכנה. זאת התכונה שצריכה להיות למנהיג.

משה התחנך בבית פרעה עד גיל ארבעים, ולאחר מכן, מגיל ארבעים עד גיל שמונים, הוא היה בבית יתרו, כוהן מדיין. לא היה לו שום רקע דתי או לאומי, אבל הוא הפך למנהיג האומה רק בזכות תכונת החסד שלו. מכאן אנחנו רואים שמספיק רק לאחוז בתכונת החסד, כדי ללכת בדרך הנכונה ולהוליך בה את כל העם.

בהמשך, משה הביא את כל העם לחתום על חוזה הערבות ההדדית באסיפה הכללית שנקראה "מעמד הר סיני", כלומר, "מעמד הר השנאה" ("סיני" מלשון "שנאה"). הם הרגישו שאם הם לא יערכו את חוזה הערבות ההדדית ביניהם, הם ילכו לאבדון, מפני שהם יהיו מנוגדים לחוק הטבע. הטבע דורש מהם להידמות לו. ולכן הם מוכרחים להתעלות מעל השנאה ההדדית, ליצור שוב את אותה ה"מטרייה" (המסך) ולהתעלות מעליה. רק כך החיים יוכלו להימשך.

לאחר שהם חתמו על ההסכם הזה, הם התחילו לעבוד על עצמם. הרי הם התחייבו להיות "כאיש אחד בלב אחד", לפי התנאי של "ואהבת לרעך כמוך", בערבות הדדית. ובינתיים האגואיזם שלהם המשיך לגדול.

בתקופה הזאת, שנקראת "ארבעים שנות הנדודים במדבר", הם היו צריכים כל הזמן להתעלות מעל האגו, "לכסות" אותו. בתוך כל אחד בער היצר הרע, הדחף כנגד האחרים, אך כולם היו מחזקים זה את זה בצורה הדדית.

כשאני נמצא בערבות הדדית, אני מתחייב כלפיך, שאני כל הזמן אחזיק אותך, שאתה לא תשכח שאנחנו מנוהלים על ידי האגו, ושאנחנו צריכים להיות למעלה ממנו. וגם אתה דואג שאני לא אשכח זאת. בצורה כזאת אנחנו עוזרים זה לזה: כל אחד משתדל, אבל העיקר – זה החברה, הסביבה שאנחנו כל הזמן בונים, שהיא תשפיע עלינו את העיקרון הבסיסי הזה: הערבות, הדאגה לכך שכולם יחשבו על כולם. זוהי ה"מטרייה" שאנחנו בונים מעל עצמנו.

זוהי הבחירה היחידה שלנו: להמשיך את הדרך למעלה מהאגו או להמשיך להיות כפופים אליו. והדבר היחיד שדרוש כאן הוא בניית הסביבה. זה נקרא ערבות הדדית. כולנו יחד בונים כוח משותף, והכוח המשותף הזה פועל על כל אחד ואחד, ואינו מאפשר לאדם לברוח מהמשימה הזאת, מהמסר הזה, מהשיטה הזאת. הוא חייב כל הזמן לשמור על עצמו שלא יתנתק מהחיבור עם האחרים, כמו איבר בגוף, בהדדיות מלאה.

ובינתיים הגוף הזה גדֵל. נולדים ומתפתחים בו עוד חלקים ואיברים, וכל אחד צריך להיכלל בתוך המערכת הזאת. והמערכת צריכה לדאוג שאף אחד לא יברח ולא ייפול. האגו אמנם ממשיך לבעור מתחת ל"מטרייה", אבל האדם שבנו, במודעות שלו, בהבנה שלו, נמצא מעל המטרייה הזאת. וכך אנחנו כל הזמן נמצאים מעל כוח ההתנגדות לאגואיזם, שנקרא "מסך".

בינתיים, השיטה מסתכמת בכך, שלמרות האגו המתגבר, אנחנו לכל הפחות לא מזיקים זה לזה ושומרים על החיבור בינינו: "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". אל תעשה לו טוב, כי אתה עוד לא מסוגל לזה, אבל לפחות אל תעשה לו רע, כפי שאתה לא רוצה שיעשו לך. התיקון הזה נקרא "ארבעים שנות המדבר".

לאחר מכן אנחנו עוברים לשלב הבא בהיסטוריה: מתקדמים לקראת ארץ ישראל. עכשיו אנחנו מוכנים להיות ממש עַם. ולכן אנחנו צריכים להתחבר בינינו לפי עיקרון חדש. כבר השגנו את התנאי של "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". כבר תיקַנו את כל האגו שלנו בצורה כזאת, בערבות הדדית, בקשר ההדדי שמחזיק אותנו יחד. ודאי שאף אחד מאיתנו לא יגרום רע לשני.

מרגע זה ואילך אנחנו נכנסים "לגבולות ארץ ישראל" ומתחילים לכבוש אותה. במילים אחרות, אנחנו מתחילים לעבוד עם האגו שלנו ולהפוך אותו לטוב, לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך".

וכך התקדמנו בהשגת תכונת ההשפעה, הערבות. בזכות זה בנינו את "בית המקדש", בית הקדושה. "קדושה" פירושה השפעה, אהבה הדדית. ברגע מסוים בהיסטוריה שלנו באמת הגענו למצב כזה: אנחנו היינו מחוברים בינינו כגוף אחד, כאיש אחד. במצב הזה היינו מאוחדים עם הטבע בצורה מושלמת.

אך התוכנית של הטבע היא להביא את כל האנושות לחיבור, לערבות הדדית, למכלול אחד. אברהם היה יכול לדאוג רק לכמה אלפי אנשים שיצאו מבבל, ועכשיו, העם הזה, שהגיע לערבות הדדית, ידאג לתיקונם של שאר הבבלים, כלומר, כל שאר האנושות של היום.

אבל לשם כך, העם הזה צריך להימצא באותו המצב שבו היה אברהם בבבל. זאת אומרת, הוא צריך ליפול מהרמה שלו, הרמה המתוקנת לחלוטין, אל הרמה הקודמת: מ"ואהבת לרעך כמוך" ל"מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך", ומשם, בחזרה לאגואיזם הרגיל. אך גם לאחר הנפילה הזאת, נשאר בהם ניצוץ קטן של תכונת החסד, הערבות ההדדית.

וכך, העם חווה את חורבן הבית הראשון, הגלות, הנפילה מדרגת "ואהבת לרעך כמוך" לדרגת "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך". ומתוך הדרגה הזאת, הם בנו את בית המקדש השני.

רבי עקיבא, שהיה חי בימי הבית השני, צעק כל הזמן שצריך לעלות שוב ל"ואהבת לרעך כמוך". אך הוא ידע שבכך הוא בסך הכול מזרז את בואו של חורבן הבית השני, כי גם החורבן הזה היה הכרחי. העם שוב נפל לאגואיזם, איבדנו את הקשר זה עם זה, וזאת בעצם מהותה של הגלות. הגלות מהערבות ההדדית בינינו. זאת לא גלות גיאוגרפית ולא גלות היסטורית, אלא גלות פנימית, גלות מאותה התכונה שהייתה מאחדת את העם, לאחר שאברהם בנה אותנו כעם אחד.

ומאז אנחנו נמצאים בגלות. והגלות הזאת הייתה צריכה להיות ארוכה וקשה, מפני שבסופו של דבר אנחנו צריכים להגיע, יחד עם כל העולם, לאותו המצב שבו אברהם היה בבבל. ובימינו, בדורנו, אנחנו נמצאים בדיוק במצב הזה, כאן ועכשיו. אנחנו נמצאים בארץ ישראל, אך אנחנו עדיין לא עַם. אנחנו צריכים עכשיו להתחבר בינינו, ולהגיע לאותה התכונה של אברהם, שהרכיב את העם הזה מהבבלים.

ערבות עכשיו!

קיבלנו את כל התנאים הנחוצים לכך: יש לנו מדינה, יש לנו עצמאות, ואף אחד לא יכול להפריע לנו לקבוע את הערבות ההדדית בינינו, לחזור להיות עַם לפי היסוד האמיתי שלנו ולא רק קיבוץ גלויות, לחזור להיות "כאיש אחד בלב אחד", לחזור ל"ואהבת לרעך כמוך", לערבות ההדדית, שהיא השיטה להגיע לאהבה בינינו.

והערבות ההדדית תגיע כתוצאה מהשפעת הסביבה, שאותה אנחנו צריכים לבנות, כדי שהיא תחזיק כל אחד מאיתנו מעל האגו שלו. ולאחר מכן, לאחר שנרכוש את התכונה הזאת, נוכל לדאוג לכל שאר הבבלים שלא הלכו עם אברהם, והתפזרו בינתיים על פני כל כדור הארץ.

אין ספק שנוכל לעשות זאת. הרי גם הם נמצאים בשבירה, במצב הרוס וחסר אונים. הם כבר מתחילים לגלות שכל הדרך שהם עברו לא הוציאה אותם מאותה בבל. בבל לא השתנתה, רק שעכשיו היא מראה את עצמה בצורתה האמיתית, בצורה ברורה יותר ובולטת יותר. בסופו של דבר, אנחנו הולכים לקראת חורבן גדול מאוד, האגו שלנו פשוט ממית אותנו, ואנחנו חייבים לתקן אותו. אחרת לא תהיה לנו שום זכות קיום. הרי גם אנחנו אוכלים את עצמנו מבפנים, וגם מבחוץ, הטבע לוחץ עלינו ואינו מוכן לסבול אותנו, אנחנו כמו איבר זר בתוך הגוף שלו. ולכן מיום ליום אנחנו מקבלים יותר ויותר מכות.

ולכן אין לנו ברירה, אנחנו חייבים לממש את הערבות ההדדית בינינו. ונקווה שבעזרת אותה השיטה ואותם הכוחות שיש לנו, שנמסרו לנו מימי אברהם, נוכל לממש את זה. ואז העולם יבין מהו הייעוד שלנו ויראה עד כמה אנחנו מיוחדים. אנחנו אמנם שנואים עליהם, אך זה מפני שעד עכשיו לא היינו יכולים למסור להם את שיטת התיקון. הם היו צריכים תחילה להרגיש את הרע, כדי שהם יהיו מסוגלים להסכים עם השיטה הזאת מחוסר ברירה. ולכן גם אנחנו וגם הם היינו צריכים לחכות עד הזמן הזה, כדי לגלות את שיטת הערבות ההדדית ולהבין כיצד לממש אותה, כיצד להביא את כל האנושות להרמוניה עם הטבע הפנימי.

ואז, אם נעשה את זה, אנחנו נעלה שוב מעל האגו הכללי שלנו, ונשיג מדרגה עוד יותר עליונה ממה שהשגנו בעבר. כי עכשיו כל האנושות תהיה כגוף אחד. ובדומה לאיברים בגוף אחד, אנחנו נשיג את הקיום ה"אנושי", את דרגת ה"אדם". אנחנו נבין את התכלית של הטבע, את כל התהליך מתחילתו ועד סופו, ונתחיל לראות מעֵבר לאופק, את מה שמצפה לנו במצב השלם.

הרי אנחנו הולכים לקראת החיים השלמים, לקראת הרגשת הנצחיות שנמצאת ביסודו של הטבע.

עומדת בפנינו מטרה נפלאה, שנותנת הזדמנות לכל אדם לממש את עצמו בצורה המושלמת, בתרומה שלו לאחרים, בהתחברות שלו לאחרים, על ידי מימוש כל התכונות הטבעיות שלו, כל היכולות שלו. אין כאן שום דיכוי, שום הגבלות, שום תנאים, חוץ מתנאי אחד: תן לאחרים את הכול, כמו תא בריא בגוף, ותזכה בחיים של כל הגוף.

מתוך ישיבת תוכן על ספר חדש שייצא לאור בשפה העברית, 11.08.2011
ידיעות קודמות בנושא:
הערבות היא התשובה לקריאת הטבע
מי אנחנו?
להעביר את הרוח של בעל הסולם

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/RdA0J

One comment

  1. לפני 3500 שנה האנושות הייתה מפוזרת על פני כל כדור הארץ, ובני האדם לא בהכרח ידעו זה על קיומו של האחר – כיצד יתכן שזו הפעם הראשונה שהם הרגישו לא כמשפחה?

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest