קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, מאמר "תולדות חכמת הקבלה": "אחר חורבן ביהמ"ק והתפזרות האומה מארצה היו יראים שלא תשתכח תורה מישראל והתירו הכתיבה מטעם "עת לעשות לה' הפרו תורתך"."
זה לא אומר שהחכמים הפרו את איסור הכתיבה של התורה שבעל פה, אלא שבאותם הימים הגיע מצב חדש, התחיל שלב חדש בהשגחה העליונה. האגו גדל והרצון לקבל קפץ עד לדרגה שנקראת "הפרו תורתך".
כלומר, האנשים כבר לא יכלו לשמור על האיחוד, למשוך את המאור המחזיר למוטב ולתקן את עצמם יותר ויותר. הם לא היו מסוגלים יותר לקיים את הוראות התורה ו"לתבל" בה את היצר הרע שלהם.
ככל הנראה, הופרה מערכת הלימוד והחיבור ביניהם, כל המכלול שאִפשר להם לגלות בתוכם את היצר הרע ולמשוך אליו את המאור המחזיר למוטב כדי שיתקן אותו ולעלות ליצר הטוב ממדרגה למדרגה. התורה, כולל התורה שבעל פה (תושב"ע), כפי שהייתה אז, כבר לא סיפקה לאנשים את כוח האור.
זה נקרא "הפרו", כי הם למדו בלי למשוך את המאור המחזיר למוטב, אלא רק כי ה' ציווה. זה היה לימוד לשם לימוד ולא כדי להגיע למטרה האמיתית, להגיע לדבקות עם הבורא.
ההפרה העיקרית היא דווקא ביישום התורה:
• או שאנחנו רוצים להפוך לאיש אחד בלב אחד, להתחבר בערבות בעזרת המאור המחזיר למוטב כדי שבתוך ה"כלים" המתוקנים שלנו תתגלה תכונת ה"בורא", כלומר, "בוא וראה".
• או שאנחנו לא מקבלים את השיטה הזאת, גם אם אנחנו יודעים עליה.
הסיבה העיקרית מדוע אנחנו לא מקבלים אותה, היא הירידה. אנחנו שוכחים, מתרחקים מהעיקר, מתעלמים מהגורם המכריע של השיטה, שהוא, המאור המחזיר למוטב. זה נקרא "כופרים בעיקר", ומביאים את הצורך בחיזוק ובתמיכה חומרית. לכן, החכמים השלימו לכתוב את הידע ואת השיטה שלהם וגם חייבו את העם ללמוד, בלי להתרחק ממה שכתוב ועל פני מה שכתוב, למשוך את המאור המחזיר למוטב.
לכן, הכתובים באותם הימים (קצת פחות מאלפיים שנה), בעצמם היו מכוונים את האנשים למטרה. עבור הדורות שחיו באותה התקופה, זה היה מספיק בהחלט. כולם ידעו שלא מדובר על הפרטים בעולם הזה, אלא על ההבחנות הפנימיות של האדם שבעזרתן האדם צריך כל הזמן לשפר את יחסו כלפי הבורא, לגלות אותו יותר ויותר כל רגע בתוך התכונות המתוקנות שלו. זה היה ברור לכולם, ולכן הקלקול ההתחלתי הצביע על הצורך לכתוב את השיטה.
ההחלטה הזאת עלתה בקנה אחד עם המדרגה הרוחנית באותם הזמנים, האנשים הבינו שההחלטה הזאת נובעת מהבורא. אם קודם, כדי להתקן היה מספיק סתם לדבר ביניהם, אז בשלב מאוחר יותר, כתוצאה מהתפרצות האגו שהלך וגדל, הם כבר לא היו מסוגלים לבנות ולכוון את עצמם נכון לחיבור ולמטרה.
ברור שאז זה היה רק קלקול קטן יחסית לזמנים המודרניים, כי נכון להיום אנחנו רחוקים שנות אור מאותן המדרגות. ולמרות זאת, הבעיה שהתעוררה הובילה לצורך לרשום את השיטה ולקבל אישור על כך. האנשים הבינו שמעכשיו הם יצטרכו למלא אחר ההוראות הכתובות כדי לקבל קנה מידה ברור ומוסכם על כולם שעליו אפשר לסמוך ולהתקדם לחיבור, למשיכת המאור המחזיר למוטב. הם היו צריכים להתארגן בצורה פנימית מסביב למה שכתוב.
כך השיטה עברה מהתורה שבעל פה לתורה שבכתב. כלומר, לאנשים היה בסיס משותף בעולם הזה, בסיס שחייבים לשמור עליו, מסגרת שחייבים לקיים אותה, כתבים שדרכם עליך להתחבר עם החברים. בסיכומו של דבר, זה הבסיס.
באופן כללי, עלינו להבין אילו שלבים עברה האנושות בדרך ההתפתחות של אמצעי ההתקשרות בין בני האדם בהתאם לצמיחת האגו מדור לדור.
בהתחלה האגו היה קטן והאנשים לא היו צריכים שום דבר מלבד הדיבור. אני שומע אותך ואתה שומע אותי וזה מספיק, מפני שהייתה קירבה בינינו והיה מספיק לנו הקשר בתוך השבט או בתוך החמולה.
אבל הרצון לקבל גדל, ובשלב כלשהו הוא התחיל להפריד בינינו. והנה אני כבר לא מרגיש את הקִרבה ההדדית, את השוויון עם הסביבה. נבנה בינינו מדרג – יש מישהו יותר גבוה ממני ומישהו יותר נמוך במעמד, בשאיפות. אז הקשר האינטימי בעל פה התחלף בכתיבה והחלה תקופת הכתב.
התפתחה החריטה באבן, הופיעו לוחות החֵמר, הפפירוס וכולי. ו"המניע" של התהליך הזה היה האגו שגדל. למשל, נכון להיום, אם לא רוצים לדבר עם מישהו פנים אל פנים, אז מתקשרים אליו בטלפון. כתוצאה מזה, לעתים הטכנולוגיות לא רק אינן מקשרות בינינו, אלא מרחיקות, מפרידות בינינו. בדיוק כך היה גם בעת העתיקה, בנוסף לתועלת של הכתיבה היה גם צד אחר. האדם היה יכול להעדיף את הכתיבה על פני התקשרות אמיתית. זה אִפשר להעביר את המסר מבלי להיפגש עם האדם שכותבים לו, או אפילו לפנות לדורות הבאים.
כך האגו שגדל חייב אותנו לעבור מדיבור לכתיבה. ועל אף שזה נראה לנו כהתקדמות, כהתפתחות, המניע של התהליך הזה הוא האגו שבאמת פשוט אינו מעוניין בקשר הנכון. והחיסרון הזה מנפץ את כל היתרונות. אולם, אף על פי כן, התהליך יוצא קדימה…
ובכן, מהרגע שהקשר בין האנשים התקלקל, הם "הפרו את תורתך", הם יותר ויותר עברו על חוקי הטבע, כבר לא היו מסוגלים לשמור על הקשר ביניהם ולמשוך את המאור המחזיר למוטב. דרגת הקשר שבעל פה הפכה לנחלת העבר שהייתה אופיינית לאותה הקבוצה, לאותו העם שלא היה חוסר הבנה ביניהם, ושהיצר הרע לא מפריע להם לדבר פה אחד. האגו הרס את החיבור הזה, ועם ישראל בדומה לכל האנושות נאלץ לעבור מהתפתחותו הפנימית להתקשרות בכתב, שעד כה השתמשו בו כמו כולם לצרכי העולם הזה בלבד. רק שבאנושות זה היה כתוצאה מההתפתחות הטבעית של הרצון לקבל, וכאן הסיבה הייתה הירידה מהדרגה הרוחנית.
קודם הקשר נמשך מלב אל לב והעברת הנתונים בכתב הייתה מיותרת לחלוטין. מדוע צריך לכתוב משהו שידוע כבר לכולנו? הכתיב אינו נחוץ במקום שבו הכול ברור. הצורך בכתיבה מתעורר כאשר ישנו כשל כלשהו בקשר שבעל פה. אז הופיעו הסמלים, ההירוגליפים, השורות, החתימות, החותמות.. ובפנים אנחנו מתחלקים יותר ויותר, ומה שנשאר לנו לעשות זה לשלוח אחד לשני מכתבים…
מתוך שיעור על פי מאמרו של בעל הסולם "תולדות חכמת הקבלה", 17.12.2013
ידיעות קודמות בנושא:
אל תפקיד בידי הנייר את מה שמיועד עבור הלב
ספר שמחבר שמיים וארץ
יריד התחליפים
