דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / השכר עבור עבודתי

השכר עבור עבודתי

laitman_2010-03-10_5442-70.jpg

אם אני רוצה לפתח בי ניצוץ ההשפעה, כוח המסוגל להתנגד לאגו שלי, אז אני מנסה להתחבר עם החברים לפי השיטה שמסביר המורה, בעזרת האור שמגיע בזמן הלימוד המשותף שלנו. ואז אני מתחיל להרגיש כיצד גדל הרצון שלי להשיג את המטרה, הרי אני משקיע בזה כל כך הרבה כוח ומנסה לברר, מהי ההשפעה האמיתית בהשוואה לקבלה, איחוד בהשוואה לפירוד, קבוצה בהשוואה לאדם בודד.

וכשאני נמשך דרך הקבוצה דווקא לחיבור, להשפעה, לבורא, אז בזכות כך שלמדתי הרבה והשקעתי כל כך הרבה כוחות, אני מקבל דווקא את התוצאה ההפוכה, את הרגשת הפירוד.

קודם לכן לא הרגשתי זאת, הרגשתי רק את נקודת ההשפעה וקיוויתי שאני אגיע להכל, אספק את הרצון החדש הזה. אך עכשיו, במקום הרצון החדש הנקודתי הזה, אני מקבל בתוך הנקודה הזו הרגשה, כמה אני מנוגד ורחוק מהחיבור, מהקשר, מהקבוצה, מהמורה, משיטת הקבלה, מההשפעה. דוחים אותי כל המושגים האלו.

ואז נדמה לי, כאילו קיבלתי תוצאות הפוכות לחלוטין, ביחס למה שהשתוקקתי אליו. ואני חושב: אולי פירוש הדבר שהשיטה היא לא נכונה? אני מתחיל להטיל ספק בספרים, בקבוצה, במורה. ולא מבין שזאת הצורה הנכונה של ההתפתחות ודווקא עכשיו אני מתחיל לגלות את מצבי האמיתי ביחס לבורא, לתכונת ההשפעה, כשאני מכיר עד כמה אני רחוק ממנה.

אם אני אצליח באופן כל שהוא להתגבר על ההרגשה הזו ולהמשיך בכוח את הניסיונות שלי להתחבר, ללמוד, למשוך את האור העליון, להיות חלק הומוגני של הקבוצה, כפי שמייעץ המורה וקבעה הקבוצה, לפי התקנון שלה, אני אעלה מעל ההרגשה הזו של דחייה וריחוק וארגיש שבאמת קיבלתי קצת הבנה חדשה, כוח חדש, קשר והתקדמתי!

כלומר אני מקבל הרגשה טובה, בכוחות חדשים נכנס ללימוד, לעבודה עד שמתוך המשיכה החזקה שלי להשפעה ולחיבור, אני שוב מגיע להרגשת הפירוד וחוסר האונים, איבוד העניין. אני חושב: "וזה כל השכר עבור עבודתי?!" אני לא מאמין שזה יכול להיות השכר!

אם הקבוצה לא תומכת באדם, קשה מאוד להאמין בצדקתה של דרך כזאת, הרי כל כולי אומר את ההיפך: שדבר כזה לא יכול להיות! אך גם על המכשול הזה ניתן להתגבר, "הרי מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן" ובסופו של דבר אני מתחיל לעלות לאט לאט לאותו ההר עליו עומד היכל המלך. בעל הסולם מביא את הדוגמא הזאת ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות ל"ג.

זוהי התקדמות נכונה, אך כשהיא נתפסת בתוך הרצון האגואיסטי שלנו, בלב ובשכל שלנו, קשה לנו להסתכל עליה מהצד בצורה אובייקטיבית ולשפוט את עצמנו כשופט הלא משוחד, הלא תלוי ברגשותיו האישיים. אך תמיד פוגשים כאן את שני ההפכים: אנחנו משתוקקים להשפעה, לחיבור, לאיחוד, לרוחניות ודוחים אותנו אחורה. ואנחנו בכל זאת משתוקקים ושוב זורקים אותנו. כך מתרחשת ההתקדמות.

וכאן הכל תלוי כמובן בכמה מהר האדם מתגבר על הדחייה הזו וחוזר לחיבור. הסביבה משפיעה על כך בצורה חזקה מאוד. ה"תומכים בדרך" שאנחנו יוצרים לעצמנו על ידי הלימוד והעבודה, כשאנחנו הולכים בקפדנות לפי הסדר שקבענו, קושרים את עצמנו בצורה כמה שיותר צמודה עם חיי הקבוצה וההפצה. ככל שהאדם ישקיע בכך יותר כוחות, כך הוא יחיש את התפתחותו בצורה חזקה יותר.

מתוך שיעור על מאמר מהספר "שמעתי", 11.05.11

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/4YWkv

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest