קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
את האהבה בודקים על פני השנאה שמתעוררת באדם כלפי מקור הרע, האם הוא יכול לאהוב את המקור של הייסורים שלו למרות ההרגשה הרעה שלו. מפני שבזה הוא צריך לבודד את עצמו מהרע, מאותו המקום שבו הוא מרגיש את הייסורים, כמו טבע שלא שייך לו.
זו נקודה רגישה מאוד. בטבע האגואיסטי הרגיל, אני שונא את מי שמזמין בי ייסורים, את מקור הרע. כפי שהרבה פעמים מרגיעים ילד, "קיבלת מכה מהשולחן, תן לו מכה בחזרה." זוהי תגובה בהמית, אינסטינקטיבית, טבעית.
אבל העבודה הרוחנית נועדה לתיקון האדם, וכל התיקונים אפשריים רק בתנאי שאני מרגיש ממישהו רע, אבל צריך להבין שאליי מגיעה רק אהבה וטוב. ואז כל הסימנים הכואבים שלי צריכים להפנות אותי לא למקור שממנו נובע הרע הזה, אלא למקור הרע בתוכי עצמי, לאותו המקום שבו אני מרגיש את הרע הזה, אל היצר הרע שלי.
כי דווקא בו אני מרגיש ייסורים, יחסים רעים, ודווקא אותו אני צריך לנתק מעצמי, לעשות עליו "מסך", "צמצום", עד לכזאת מידה, שבסופו של דבר אני הופך את הרע להופכי ממנו.
כאילו שלפניי ניצב שולחן עם חמש מנות של כיבוד, ובכל מאכל ומאכל אני מרגיש טעם זוועתי, סירחון, ריקבון. זה לא סתם איזה אוכל קצת מלוח או קצת חריף, אלא באמת ממש רעל. ואני צריך לתקן את כלֵי הקליטה שלי כדי לאהוב את המאכלים האלה, שזה בהתחלה נראה כבלתי אפשרי. כך אנחנו, על פני התיקון של הכלים שלנו שבהם אנחנו מרגישים שנאה, מגיעים לאהבה.
ידיעות קודמות בנושא:
נקודת המגע בין שנאה לאהבה
האהבה תמיד נמצאת למעלה מהשנאה
לבקש לאהוב
