הרכבת יוצאת…

חכמת הקבלה היא גילוי הבורא לנברא בעולם הזה. הגילוי מתממש על ידי התורה, כלומר, על ידי שיטה מיוחדת. כדי שהבורא יתגלה באדם, התורה מביאה את האדם לאהבה, לעקרון של "ואהבת לרעך כמוך". אנחנו מממשים את העיקרון הזה בעזרת האור המחזיר למוטב. וכדי למשוך את האור, עלינו למלא תנאים מסוימים. הרי האור נמצא בכל מקום, אך מצידנו דרושה ההכנה שתגרום לפעולתו.

אז מהי ההכנה הנכונה?

האם אנחנו בונים רצון נכון, חיסרון אמיתי לאור המחזיר למוטב, כדי שיבוא ויעניק לנו אהבת חברים כיוון שאנחנו "מתבשלים" בתוך הקבוצה, משתדלים להתחבר, להתקשר בינינו? או אולי להיפך, בחיפוש אחר אהבת החברים אנחנו צריכים לצאת החוצה, לספוג "תוספות", להזרים "דם חדש" בתוך הקבוצה, למשוך אנשים חדשים כדי להרגיש תגובה ולהתעורר בזכותם ורק אחר כך לדאוג למאור המחזיר למוטב?

או שאולי צריך לצאת מגבולות הקבוצה ולהתחיל לזרוע שם את אותו המסר, את אותו העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך" שמעלה את חשיבות החיבור, רק בצורת "החינוך האינטגרלי"? מאחורי הסיסמאות שלו מסתתרים אותם הדברים שנאמרו בצורה מעט אחרת, כדי להקל על האנשים את דרכם, להיפתר מהסטריאוטיפים המזויפים שמעוררים שנאה וסלידה.

את כל זה עלינו לברר. יש אנשים שטוענים שהשיטות שלנו אינן מתאימות לעידן המודרני ולתנאים המודרניים, שאין לנו סמכות מאף אחד לבצע את המשימה הזאת ולפנות לקהל הרחב.

יש שאלות רבות ועלינו להבין אותן. כי יתכן שאנחנו צפויים למפגשים לא כל כך נעימים עם מתנגדים שאולי טוענים בצורה הגיונית ובריאה שאנחנו לא פועלים כראוי. לכן, עלינו להבין מה אנחנו עושים. זה מברר את המערכת, את היחס שלנו כלפיה ומקומנו בה. והעיקר, שזה מברר את אופיו ותפקידו של החינוך האינטגרלי, מאפשר להסביר את המצב לאותם החברים שאינם מסכימים עם החינוך האינטגרלי מפני שעדיין לא מרגישים בו את אותה חכמת הקבלה.

אולם בכל זאת, בלי הפצה רחבה אנחנו לא נזדקק לבורא. בלי יציאה לקהל הרחב, האדם לא יזדקק לקבוצה ולחברים.

ברור שאת היציאה הזאת צריך לחשב, אבל העיקר, בסופו של דבר לגרום נחת רוח לבורא. האם אני מסוגל לחבר את נקודת החישוב הסופית לדאגה לזולת עם בעיות היומיום שלו? האם אני יכול לקשור את פנייתי לזולת ואת פנייתי לבורא? אני סופג את רצונות הזולת, כדי שידרבנו אותי לחזק את הקשר עם הקבוצה, לקבל הכוונה נכונה המאפשרת לפנות לבורא ואז לממש את שרשרת הפעולות בחזרה כלפי הזולת.

האם אני קולע למטרה? האם אני גורם נחת רוח לבורא? אם כן, טוב. אם לא, לא הצלחתי. אבל כך או אחרת, פועלת כאן דווקא אותה נוסחת הקשר בין הזולת, ביני, ודרך הספרים, המורה והקבוצה, לבורא. אם אני רואה שיש קשר חזק והכרחי, אם אני מבין שאין לי שום אפשרות אחרת לגרום נחת רוח לבורא, אז אני "נקי".

אבל אם יש דרך אחרת, אז תראו לי אותה ואני מייד אשנה את דרכי. אני מודה על כך שהצלתם את חיי ולא אפשרתם לי לבזבז אותם לריק.

בירור כזה דרוש מאיתנו, במיוחד בהתחשב בעובדה שאנשים רבים סביבנו מעדיפים בינתיים "לשבת בצד" והם לא רואים בכך שום דבר נורא. בעיניי זה נורא, אבל הם לא מעוניינים להשתתף בהפצה. הם חושבים שאפשר לחכות שקודם האחרים יעשו והם אחר כך. אבל הם לא מבינים שכך הם "מזיקים" לעצמם בצורה קיצונית ובלתי הפיכה. אולי זאת ההזדמנות היחידה שלהם, ומי שיקפוץ עכשיו לרכבת הזאת הוא ימשיך לנסוע, ומי שלא, הוא יישאר על הרציף ב"ידיים ריקות"…

מתוך שיעור על פי מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לספר הזוהר", 16.09.2013

ידיעות קודמות בנושא:
על "סימנים טובים" בדרך
מהפצה חיצונית לגילוי הבורא
היציאה לקהל היא צעד ראשון לקראת הבורא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/oNNCr

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest