דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / הצרה של העולם היא הצרה שלי

הצרה של העולם היא הצרה שלי

תמונת העולם ה"חיצוני", כפי שכתב בעל הסולם, נוצרת בדומה ל"מכונה פוטוגראפית" שנמצאת בחלק האחורי של המוח, שמקרינה על מסך חיצוני כביכול את התכונות שלי, המקולקלות או המתוקנות במידה זו או אחרת. התכונות הללו מעצבות את הכלי של הנשמה שלי.

אך אינני מסוגל להבחין ולהבדיל את הכוחות האלה, ולכן הם מוקרנים על המסך של ההכרה והמודעות שלי בצורה שתאפשר לי לראות אותם. וכך אני רואה צורות שונות של דרגות הדומם, הצומח, החי והמדבר. כל הצורות האלה נמצאות בתנועה, עוברות שינויים, ולכן אני יכול לשמור על קשר עם הכוחות הפנימיים שלי.

אז כיצד ניתן להשיג את המצב הנכון? – לפי העיקרון של "ואהבת לרעך כמוך". אתה חייב להגיע למצב שבו כל המציאות ה"חיצונית" תהפוך להיות שלך. הרי המציאות הזאת היא אתה, ורק בתפיסה השקרית שלך היא מצטיירת כמשהו חיצוני. אז תחזור לעצמך, תחזיר את כל התמונה החיצונית הזאת פנימה, תפנה את המבט מההקרנה אל ה"מכונה הפוטוגראפית". כיצד ניתן לעשות זאת? – תקרב לעצמך את כל החלקים שלך, תרגיש אותם כשלך.

בינתיים אנחנו תופסים את הצרות של העולם כאסונות שקורים לבני אדם אחרים. בשונה מכך, הרב"ש היה תמיד מודאג מאוד במקרים כאלה, מפני שהוא הרגיש שהצרה קורה לו עצמו. אדם שפוסע לקראת ההידמות לבורא, מכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות. וזהו כל הפיתרון של הבעיה.

לכן, התפיסה שלי נחלקת לתפיסה פנימית ותפיסה חיצונית (אני והעולם), כתוצאה מהשבירה הרוחנית. כשאני מתקן את עצמי, אני מקרב אליי את כל המציאות, שמצטיירת לי כחיצונית, כדי להרגיש אותה בפנים. ואז אני עובר לתפיסת העולם הרוחנית: אין שום דבר מבחוץ, הכול נמצא בתוכי ומתרחש בי. מחוץ לי אין כלום, אני חי בתוך הכלי שלי, ורק ה"מכונה הפוטוגראפית" יוצרת עבורי את התמונה החיצונית.

על בסיס זה, אנחנו חייבים להחליט אחת ולתמיד: דווקא האנשים שקיבלו מלמעלה התעוררות ודחף לתיקון, יכולים לשנות את העולם, בכך שהם משנים את תפיסת העולם בחושים שלהם. הכול תלוי כמה הם משתדלים לקרב לעצמם את כל העולם, כדי להרגיש אותו כחלק בלתי נפרד מעצמם. וזהו המימוש של העיקרון: ואהבת לרעך כמוך. אנחנו צריכים לקרב לעצמנו את כל הדרגות שמצטיירות לנו כחיצוניות – דרגות הדומם, הצומח, החי והמדבר – ולראות אותן כחלק בלתי נפרד מאיתנו.

ולכן היחס כלפי כל המציאות החיצונית חייב להיות, לכל הפחות, זהה ליחס שלי כלפי עצמי. על אף שבעל הסולם מסביר שאני צריך להגביה את הרצונות של הזולת מעל לרצונות שלי עצמי. כל עוד אני אגואיסט, אני חושב על עצמי במקום על הזולת. ואם אני אלטרואיסט, אני צריך לחשוב על הזולת במקום על עצמי.

לכן תיקון העולם תלוי דווקא באותם האנשים שקיבלו מלמעלה את ההתעוררות לתקן את עצמם ולהגיע לאמת. כל השאר עדיין לא חוו התעוררות מעין זו, ולכן אין מה לדרוש מהם.

וזה אומר שאנחנו צריכים להרגיש את עצמנו כאחראים על כל האסונות של האנושות. אנחנו מסוגלים לתקן אותם, ולא רק בדיעבד, אלא עוד לפני שהם מתרחשים. אנחנו צריכים לדאוג לכך שזה לא יקרה, כמו בדרגת הדומם, כך גם בכל שאר הדרגות, עד לדרגת המדבר.

בינתיים האסונות מתגלים בצורה של אסונות טבע בדרגות הדומם והצומח (צונאמי, רעידות אדמה, שיטפונות, שריפות), וכן בחברה האנושית, בצורה של משבר כלכלי וכן הלאה. אך גם צורות אחרות אפשריות, כמו מכות מצרים, שהן מאוד לא נעימות והרבה יותר מסוכנות ומפחידות בהשוואה לנוכחיות.

עלינו לבצע את התיקונים ולמנוע את האסונות בעולם. בעל הסולם כתב לנו על כך בסוף ההקדמה לספר הזוהר. כל הייסורים של העולם נובעים מכך שישראל אינו מתקן את עצמו בזמן. ו"ישראל" (מלשון: "ישר א-ל", "ישר אל הבורא") זה כל אדם, ללא שום קשר למוצאו, שיש לו את האפשרות לתקן את עצמו, מפני שעוררו אותו מלמעלה. ולא חשוב באיזו דרגה הוא נמצא.

אם כן, כל אחד מאיתנו וכולנו יחד אשמים בכל מה שקורה.

מתוך שיעור בנושא "הבעיה האקולוגית והדרך לפתרונה", 13.03.2011

ידיעות קודמות בנושא:
"אלה הם ילדיי"
העבודה מוטלת עלינו
המשקר לעצמו

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/bvcqj

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest