דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / הצדקה, כעיקרון של הגישה המדעית

הצדקה, כעיקרון של הגישה המדעית

שאלה: איך הדרישה להצדיק את כל מה שמתרחש מתקשרת עם הגישה המדעית האופיינית לחכמת הקבלה?

תשובתי: זה הוראה על איך לראות בצורה נכונה את המציאות. באופן כזה מלמדים אותנו. נניח, שמדען הסתבך במחקרים שלו ומנסה לשנות את הכלים שנמצאים ברשותו: או חומרים כימיים, אם זה ניסויים כימיים, או מיקרוסקופים או טלסקופים. וכאן אומרים לו, שאם אתה רוצה להגיע לסיבה הראשונית של התופעות, אז זה אפשרי רק על ידי קיום חוק של השתוות הצורה.

רק בצורה כזאת אפשר להתחיל לעבוד עם שני הכוחות שנמצאים בטבע: כוח הקבלה וכוח ההשפעה, פלוס ומינוס האוניברסליים. שני הכוחות האלה הם היסוד של כל הבריאה. ולגלות אותם אפשר רק על ידי השתוות ואיזון ביניהם, שאת זה משיגים בצורה הדרגתית על ידי השתוות ביניהם דרגה אחר דרגה.

אנחנו נגלה ששני הכוחות האלה נפגשים ומתנגשים בתוכנו. כל מה שאנחנו מרגישים עכשיו, את כל הקיום שלנו ואת העולם הגדול, זה תוצאה מכך ששני הכוחות האלה נפגשים זה עם זה ולא יכולים להשיג איזון ביניהם. אבל חוסר האיזון הזה מתגלה בכזה טווח שאותו אנחנו יכולים לגלות. אם אנחנו יכולים עכשיו לאזן את שני הכוחות האלה, אז אנחנו הופכים להיות לקו אמצעי שעובר ביניהם וכולל את שניהם בתוכנו. ואז אנחנו נראה את המצב האמיתי.

על ידי חיבור ושילוב נכון ביניהם, בכך שמביאים אותם להשתוות הצורה, בזה שאנחנו משמשים כמתאם באמצע, בזה אנחנו בונים את נקודת הקיום שלנו שבה נפתחת לפנינו המציאות, בנקודה הזאת, ברמה הזאת, בסולם הזה, בקו האמצעי. בזה אנחנו מגלים את תמונת המציאות האמיתית. וזה נקרא "חכמת הקבלה": איזון ועמידה בקו האמצעי בכל נקודה של הקיום שלנו.

כזה מדען נקרא "מקובל", שהוא במחקר שלו, ביגיעה שלו, בעבודה שלו עם הכלים הכי פנימיים שישנם, עם הרצונות, ולא עם המכשירים החיצוניים ושפע של מכשור שונה, אלא בכלים הפנימיים שלו, הוא מגיע לאיזון של הכוחות והופך להיות לבעל הבית שלהם, הוא חוקר ובודק אותם, עובד איתם.

יוצא, שהוא לא זקוק לפיזיקה, לכימיה ולכל שאר המדעים החיצוניים, מפני שהוא משנה את הטבע ביסודו. לא דרושות לו כל השיטות השטחיות כדי לנהל את החיים שלו ולשלוט על איזה תופעות טבע. זה כל כך מגושם ומיותר לעומת המצב שבו הוא נמצא.

להצדיק כל מצב, זה נקרא, להגיע לשורש הבריאה בכל מצב ומצב, בכל דרגה ודרגה. וכאשר שני הכוחות האלה מאוזנים, אני רואה איך כוח ההשפעה מתלבש בתוך כוח הקבלה לפי חוק השתוות הצורה ביניהם. ואז אני רואה מה קורה בכוח הקבלה, בנברא, מזה שהוא מגיע להזדהות, לדבקות עם כוח ההשפעה העליון, עם הבורא. ואז אני מצדיק את הבריאה, שהנברא הגיע לדרגת הבורא, כלומר למצב של טוב ומטיב המוחלט.

ובינתיים כל עוד לא הגעתי לכזה תיקון שבו אני ארגיש ואגלה את הטוב והמטיב של הבורא, אז המצבים שלי נקראים "מצבי עבודה". וגם אותם אני צריך להצדיק, כלומר להשתדל להשיג הצדקה. כי אני לא יכול להגיד שהבורא הוא טוב ומטיב ויחד עם זה לבכות מכאב. רק "ממעשיך הכרנוך". אני לא יודע מה זה "טוב ומטיב" אם לא השגתי את זה. בכל מצב הטוב ומטיב הזה הוא באופן שונה.

מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 19.12.2013

ידיעות קודמות בנושא:
המדע על הכוח שמנהל את העולם
שיתוף פעולה הדדי של שני כוחות הטבע
בנקודה של כאוס וחוסר איזון

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/GJvK4

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest