קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: איך להסביר לאנשים שבעצם קיימת רק נשמה אחת של "אדם הראשון"?
תשובה: יש רצון לקבל, והוא מלא אור. המצב הזה נקרא "אין סוף". אין גבול, אין מגבלות: לא משנה מה גודל הרצון, האור ממלא אותו עד תום. זו הסיבה שברוחניות הכול נמדד לא לפי מאפיינים כמותיים, אלא לפי מאפיינים איכותיים. אם יש "גרם אחד" של רצון, תואם לו "גרם אחד" של תענוג, וזה כבר אין סוף, העדר גבולות – האור והרצון שווים.
עם זאת, כאשר הרצון לקבל מכיר את עצמו בצורה עמוקה יותר ויותר, הוא מגלה בתוכו עוצמה איכותית גדולה יותר, עד שהוא מגיע לעיגול המרכזי הנקרא "נשמת אדם הראשון". בתוך הרצון לקבל שלי, ב"מלכות" שלי, אני אשיג ממי ומהיכן באתי, למה ומדוע. ואז אני באמת רוצה להתאחד עם האור, ולקבל את "נשמת אדם הראשון".
בעל הסולם מביא את הדוגמה של האורח שאומר לבעל הבית שהוא רוצה להיות כמוהו.
– ובכן, אומר בעל הבית, אני אעשה זאת בשבילך.
ואז האורח מסלק את האור, הוא למעשה פועל נגד בעל הבית, ומתחיל להתרחק ממנו בחיפוש אחר המצב שבו הוא יכול להוכיח לעצמו ולבעל הבית שהוא דומה לו, להראות לו את ההשפעה האמיתית שלו.
באותה הצורה "אדם הראשון" רצה בכל האמצעים לטעום מ"עץ הדעת", כלומר, לקבל את האור לתוך כלי הקבלה שלו מתוך הכוונה להשפיע. זה היה "חטא עץ הדעת", שדומה ל"שבירת הכלים" ב"עולם הנקודים" רק גלוי יותר, יש כאן כבר פרטים, כמו: "נחש", "הווה", "עץ הדעת", "גן עדן" ו"גיהינום", כלומר, חלקים שלמים של הרצון לקבל שאתה כבר מבין את מהותם ומטרתם. כך אתה חודר לתוך העומק של הרצון הזה שנברא על ידי הבורא. הוא נהיה מפורט יותר, מובן יותר, בשל יותר, בהתאם לפרי הבשל שעל העץ.
הפרי הזה מבטיח טעמים מופלאים ומעורר בך תשוקה עזה. הטעימה הראשונה באמת הייתה על מנת להשפיע: אדם וחווה קיבלו את כל האור של אין סוף. אבל עדיין לא היה להם רצון שלם עם ה"רשימו" המכוון דווקא לתענוג הזה. טעמו של הפרי לא היה ידוע להם בתחילה, ולכן הדחף הראשוני והמאמצים שנעשו עלו בהצלחה. אך לאחר מכן, כאשר "רשימות" חדשות, טעמים חדשים חדרו לתוך הרצון, הוא כבר לא היה יכול לוותר על הכוונה האגואיסטית בניסיון השני, או יותר נכון, לא היה יכול שלא להתפתות. הרי, ברוחניות אין שום "נסיבות מגבילות", שם הכול נפתר בתוך הרצון, ואם אני רוצה לגנוב, אני גונב.
ועכשיו עלינו לתקן את אותם הרצונות, הכלים. וכאשר אנחנו מתקנים אותם, אנחנו חוזרים לנשמתו המתוקנת של "אדם הראשון".
מדוע היא אחת בשביל כולם? מפני שכל אחד משיג את האיחוד עם כולם. הרי התיקון הוא דווקא החיבור עם כולם, שבזכותו אני משיג את הכלי המאוחד ומקבל לתוכו את האור היחיד של הנשמה. אין אפשרות לתקן את עצמך בנפרד מהאחרים ולהשאיר אותם "רשעים". אין דבר כזה. אני לא אתקן את עצמי, אם לא אתחבר עם כולם ולא אתקן את כולם.
זאת הסיבה שבסופו של דבר אני מגיע למצב שבו כולם מתוקנים, ואז אני נקרא "צדיק גמור" – כלומר, אני מצדיק ומכריע את עצמי ואת העולם לכף זכות.
תאר לעצמך שמישהו לידך, מתוך טוהר לבו, אומר שכל העולם הוא טוב והבורא הוא טוב ומטיב, שרע פשוט לא יכול להיות. ואתה מסתכל עליו ולא מבין מהיכן הוא נפל, "אולי לקרוא לאמבולנס? האם הוא לא ראה מה שקורה בעולם?", אתה לא מבין אותו, אך הוא יבין אותך, כי הוא כבר עלה בסולם של ההשגה הרוחנית. הוא משיג את כל הנשמה של "אדם הראשון", ורואה את כולם באין סוף. ואף על פי שאתה מרגיש בכלים המקולקלים שלך את העולם האכזרי שלנו, גם אתה בעצם נמצא שם.
מה עלינו לעשות כדי להרגיש את זה? רק דבר אחד – לתקן את עצמינו. העולם לא משתנה, אתה משתנה, ואז אתה רואה אותו בצורה אחרת. זו אך ורק תפיסתך האישית, הפנימית. והיום אתה מסתכל על כל דבר דרך הפריזמה של הפגמים שלך, ולכן אתה רואה לא את המציאות האמיתית, אלא את עצמך, כפי שאתה היום …
מתוך השיעור על המאמר "שישים ריבוא נשמות", 08.01.2013
ידיעות קודמות בנושא:
הרבה ניצוצות, נשמה אחת
המתקן את עצמו – מתקן את העולם
מריבוי לאיחוד
