הפספוס שלנו

כאשר אני מצמצם את עצמי כדי לדאוג לזולת, אני בכלל לא חושב על עצמי. זה התיקון שיוצר בתוכי האור. זה נקרא להתעלות מעל לרצון, לבצע צמצום א' ולרכוש את תכונת ההשפעה. כל זה הוא אך ורק תוצאה מהשפעת האור.

הדאגה שלי לזולת לחלוטין אינה קשורה לצרכים הגשמיים. אני ממשיך לאכול, לשתות, לישון ולספק את כל צרכיי. מה שחשוב כאן הוא הרצון, היחס הפנימי שלי לפעולה.

לדוגמה, אני מאוד רוצה לעזור לאדם חולה, רוצה להאכיל אותו ולתת לו לשתות, אבל הרופאים אוסרים עליו את כל זה, חוץ מחתיכת לחם וכוס תה. אם כך, על אף שהייתי רוצה לכבד אותו במאכלים רבים, וגם יש לי אפשרות כזאת, אני מוגבל.

משמע, שכל העניין הוא בכוונות. אנחנו בונים את היחסים ההדדיים שלנו, הערבות בינינו, לא על בסיס מלאכותי. ולכן נדמה לנו שלא ניתן להשיג השפעה וחיבור, לא ניתן להתנתק מהדאגות לעצמי ולחשוב רק על הזולת, מבלי לדאוג אפילו להכרחיות. האחרים מספקים לי אותה, כדי שאני פשוט אספק את עצמי. בערבות שלנו הם דואגים לצרכים הגשמיים שלי, וב-100% להצלחתי הרוחנית.

את כל זה צריך לסדר בצורה נכונה. מיהם החברים? – אלה רצונות לקבל, שהמאור המחזיר למוטב מתקן אותם. שום דבר לא מגיע כאן על ידי המאמץ שלנו. צריך להתאמץ כדי למשוך את המאור הזה, שיגיע ויתקן אותנו. זה פשוט מצחיק לחשוב שאנחנו נפעל בעצמנו על מנת להשפיע. האם האדם יכול לקפוץ מעל לראש של עצמו?

הבעיה שלנו היא, שבכל הפעולות שלנו איננו מכוונים את עצמנו למאור. אנחנו חושבים שהפעולה עצמה תניב תוצאה: נתחבק, ונאהב את הזולת. אבל לא, צריך להתחבק בכוונה שבזכות זה יבוא האור ויחבר אותנו בחיבוק הפנימי. הכול מתבצע על ידי המאור המחזיר למוטב. אנחנו שוכחים את המרכיב החשוב ביותר, את הכוח היחידי שפועל במציאות.

נדמה לנו שזה קשה מאוד ובלתי מציאותי לחבר את הערבות, הדבקות, החיבור, הזולת, ההשפעה, ההכרחיות – כדי שהם יהפכו לכלי אחד, כדי לגלות את ההשפעה החלוטה, כלומר גילוי הבורא לנברא. והסיבה היא רק מפני שאנחנו איננו מזמינים את המאור, שיבנה עבורנו את המצב הזה. אנחנו מקווים ליצור אותו בעצמנו.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "מתן תורה", 11.07.2011
ידיעות קודמות בנושא:
השפעה אינה כפייה
מכאניקה מאוד פשוטה
לא סתם לרצות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/6D3qD

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest