דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / העולם נמצא בסופן של שבע שנות רעב

העולם נמצא בסופן של שבע שנות רעב

שאלה: סוף הגלות צריכה לסמן כביכול סוף לכל הסבל, אז מדוע אנחנו מגיעים לריקנות מוחלטת ולפשיטת רגל?

תשובה: ידוע, שהגלות מתחילה משבע שנות שובע, אחר כך צריכות לבוא שבע שנות רעב שמסתיימות בחושך מצרים, במכות גדולות. מי מקבל את המכות הללו? – הגוף שלי, ה"פרעה" שלי. זה נקרא "פשיטת רגל", כאשר אני ב"עשר הספירות" האחרונות שלי, בעשר המכות האחרונות לגמרי מתייאש וזה לגמרי מנתק אותי מהרצון לקבל שלי.

אז אני מוכן לצאת ממצרים, לברוח משם. זה אומר "פשיטת רגל", הרי, כאשר נכנסתי למצרים היה שם אוכל, היו חיים, היה שם טוב – היה כל מה שאתה רוצה! בהתחלה מצרים הייתה לבני יוסף כמו ארץ ישראל, ארץ חלב ודבש. יוסף היה שליט במצרים, וכל המצרים עבדו בשביל היהודים, בני ישראל.

אני נמצא במצב שבו האגו מספק לי כל מיני מילויים. אני שמח שמצאתי את חכמת הקבלה, מצאתי אמצעי לקבל תענוג עליון, להצליח בחיים. קודם לא היה לי שום דבר, ועכשיו אני מקווה לקבל את כל העולם הזה ואת כל העולמות העליונים, לכבוש את הכול. כך האדם מרגיש כאשר הוא בא ללמוד. כאילו הוא מצא שלל גדול ויוכל למלא את כל הרצונות לקבל שלו. לא מן הסתם המדע הזה נקרא חכמת הקבלה.

אבל במשך הזמן שאני מתקדם ומשתתף בעבודה המשותפת, אני מרגיש שהתחילו שבע שנות רעב, מתחילה פשיטת רגל. איפה המילוי המובטח, איפה השגה, ההבנה, הרגשות, השליטה? אין שום דבר! האדם מתדרדר יותר ויותר. לכן אנו רואים ש"אלף נכנסים לחדר, ואחד יוצא להוראה" – מי שהיה מסוגל לסבול את כל זה.

והשאר בורחים, כי יש עוד מילויים בחוץ. אבל עכשיו אנחנו רואים שגם בחוץ לא נשאר כלום, לכן כולם בסוף יחזרו. ואנחנו מוכנים ושמחים לקבל כל אחד. אבל ברור שהאדם בורח כי התחילו שבע שנות רעב. הרי, הוא לא מבין שצריך לקבל עולם חדש ב"כלים" חדשים. ואם הוא לא הכין "כלים", מה הוא יכול להרגיש?

שבע שנות רעב מסתיימות בפשיטת רגל סופית, בעשר מכות מצרים, כאשר אני לא רואה הצלחה בשום דבר. אני מתייאש מחוסר הכוחות שלי, בכל עשר צורות היחסים שלי עם העולם: בחינוך, בבריאות, בביטחון, בכלכלה, בפיננסים, ברצונות לאוכל, מין, משפחה.

אין לי במה להחיות את נפשי, כל מקורות התענוגים נגמרו. ואז אני מגיע למסקנה שאני חייב לברוח מהרצון האגואיסטי שלי, לעזוב את השיטה שמחייבת אותי לחשוב רק על איך למלא את עצמי. הרי, דרך השיטה האגואיסטית הזאת אין לי שום סיכוי להכניס משהו לפה, אני חייב לעבור לשיטה החדשה.

ואז אני בורח ממצרים, חוצה את "ים סוף" – כל אלה רגשות פנימיים, הבנה, הכרה. אני בורח מהאגו שלי, מתרחק ממנו, אני בפחד ובחושך, אבל כבר מבין שאין לי מה לעשות במצרים.. מגיעה עזרה מלמעלה ומוציאה אותי משם, אבל אני מוכן לזה.

ואז אני מתחיל לקבל צורה אחרת, מהר סיני והלאה. זאת הדרך שאנחנו עכשיו חייבים לעבור עם כל העולם. כל מה שעשינו קודם הייתה רק הכנה – תיקון של חלק קטן מהרצון: גו"ע, ישראל. ועכשיו אנו חייבים לעשות זאת עם כל העולם.

כל העולם כולו יצטרך לעבור, וכבר עובר, את אותו המצב כמו שפעם עברו ישראל בגלות מצרים. כל העולם בהדרגה יורד למצרים. נגמרו שבע שנות השובע של פריחת החלום האמריקאי, כאשר כולם חשבו שכל האנושות תתפתח, תכבוש את החלל, תחצה את כל הגבולות. עכשיו אנחנו בהדרגה מקפלים את כל התוכניות שלנו וכבר לא רוצים שום דבר. זה נקרא "שבע שנות רעב".

מתקרבות עשר מכות מצרים שיָכּו בכל העולם. אנחנו כבר רואים את תחילת האסון האקולוגי. אחר כך יהיו בעיות עם הנפט והגז, עם וירוסים ומגפות במקרה ואנחנו לא נצליח להמתיק את זה. המכות יגיעו בכל מקרה, אבל אנחנו יכולים להמתיק אותן על ידי כך שבעצמינו מתקרבים לקראתן. אם אנחנו נפעל בהבנה, בהכרה, אנחנו נוכל לרכך אותן באופן משמעותי.

מתוך שיעור על המאמר "סוד העיבור – לידה", 02.08.2013

ידיעות קודמות בנושא:
עשר מכות על ה"מִצְרִים"
בנקודת הפיצול של ההיסטוריה
"רשימו" במקום חלום אמריקאי

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/ArKo7

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest