העולם מסביב, זה אני תחת זכוכית מגדלת

ההבדל בין התפיסה הרוחנית לבין התפיסה הגשמית הוא בכך, שאת העולם הרוחני האדם מרגיש כנמצא בתוכו, בתוך הרצון שלו ליהנות. וההרגשה שהעולם נמצא מחוצה לי ואינו שייך לי, נקראת "העולם הזה".

ההבדל בין אחד לשני נקבע על ידי האגו שלנו שמרחיק תכונות מסוימות שנמצאות בי ומוציא אותן כביכול החוצה. ההפרדה הזאת נוצרה בגלל שבירת הרצונות, שהפכה אותם לזרים ומרוחקים זה מזה, שלא נכנסים לתוך האינטרסים האגואיסטים של האחרים ושל המנוגדים לרצונם.

אולם, בדיוק מהסיבה הזאת יש לנו הזדמנות במצב הסופי, המתוקן, להתחבר שוב כמו בהתחלה, אלא שעכשיו כבר בהיותנו מרגישים, מבינים את קיומנו, ומשיגים את כל עומקו. הרי הלכנו לעבר המצב הסופי בדרך ארוכה של הכרה, בירור, בהשוואה של מה שאנחנו מרגישים בתוכנו לעומת מה שמבחוץ.

זה אפשרי בדיוק בזכות כך שהאגו שלי הפריד וזרק הרחק ממני מיליארדי תכונות שלי: תכונות ה"דומם", ה"צומח", ה"חי" וה"אדם" ואני מרגיש אותן כזרות לי. ועכשיו בזכות כך שאני משווה אותן עם עצמי, מקרב אל עצמי בכוח, כשאני רוצה אותן או לא, בכך אני מעצים את הרגשות שלי, מגביר את ההבנה שלי, עד שאני מתחיל לאהוב את כל האחרים.

כשאני מחזיר אותן בחזרה לתוכי אני רוכש תפיסה כה רחבה של מציאות, שחובקת את כל האין סוף, 125 המדרגות הרוחניות.

תחשבו כמה נסתרים מאיתנו ולא מורגשים על ידינו התהליכים שמתרחשים בתוכנו. אבל מבחוץ אני מייד שם לב ומגיב בצורה חזקה על כל שינוי ולו הקטן ביותר, השינוי הטוב או הרע. הרי האגו שלי מגדיל אותם, כשהוא מסתכל עליהם כאילו תחת זכוכית מגדלת.

ביחס למה שקורה בתוכי האגו שלי לא כזה קפדן, כמו למתרחש מבחוץ. ולכן אני כל כך רגיש לכל התופעות סביבי, ואם אותו הדבר היה קורה בפנים, לא הייתי אפילו שם לב. לכן האדם לא מכיר את עצמו, לא מרגיש, לא רואה את עצמו כפי שרואים אותו הזרים. לפעמים זהו זעזוע אמיתי בשבילו לגלות מה חושבים עליו האחרים. הם פוקחים לו את העיניים, והוא לא יכול להאמין שהוא באמת כזה.

אנחנו לא מכירים את עצמנו! אנחנו לא מרגישים את עצמנו, לא מכירים את התכונות של עצמנו. אנחנו רק רוצים למלא את עצמנו, אך לא מתמצאים בדיוקים הפנימיים. בעוד שכל המתרחש מבחוץ, מדאיג אותנו מאוד ואנחנו דנים בהתרגשות רבה מי נוהג ובאיזה אופן ביחס אלינו ומה עלינו לעשות בנוגע לכך.

לכן, בזכות כך שהשבירה הוציאה מתוכי החוצה את כל תכונותיי הפנימיות והשאירה בי רצון זעיר מאוד, אני יכול להתחיל לעבוד עם מה שנראה לי כחיצוני ולהכניס את זה בחזרה פנימה כדי לחבר את האור והכלי לרצון אחד. ובזכות זה אני מגיע לעדינות עצומה של תפיסה, הרי אני צריך לקחת בחשבון ולהבין כל אדם שזר לי. הוא שנוא עליי, אך עליי לאהוב אותו, כשאני הופך את כל התפיסה בצורה קוטבית מאוד.

הבנה כזו מעניקה לי אור עצום פי 620, והבנה היכן אני נמצא ומה אני מרגיש. בכך טמון ההבדל בין עולם אין סוף שנוצר מלכתחילה על ידי הבורא, שבו הנברא היה רק נקודה אחת קטנה. ואנחנו מגדילים את הנקודה הקטנה הזאת עד אין סוף על ידי כך שאנחנו מכניסים את כל מה שנמצא מבחוץ, את כל העולם פנימה. לפי הכלל: "ואהבת לרעך כמוך".

מתוך השיעור "מבוא לספר הזוהר", 01.06.12

ידיעות קודמות בנושא:
תפיסת הרסיסים
לבטל את אשליותיו של העולם הזה
כל העולם מתחבר בתוכי