העוגן שלנו

הבורא הוא הטוב המוחלט, כותב בעל הסולם במאמרו "מהות הדת ומטרתה". כי הוא ה"קדמון", אין לו ממי לקבל, הוא תכונת ההשפעה. ואם כבר הוא משפיע, אז הוא משפיע טוב. בגלל שהוא "קדמון", אין בו שום דבר רע. זה נובע מתוך השגה אמיתית ומתוך מסקנות שכליות.

אז מדוע במקרה כזה אנחנו רואים בעולם שלנו כל כך הרבה דברים זוועתיים? ללא ספק, שאין עוד מלבדו הוא הכוח היחיד שפועל. לכן, הכול נובע מהבורא. אז כיצד יתכן שאנחנו מרגישים את המצבים שלנו כרעים?

כפי שמסביר בעל הסולם, הנהגת הבורא היא מטרתית. כדי ללמד ולהביא אותנו לפסגת ההכרה וההבנה, הבורא חייב להעביר אותנו דרך מצבים שונים לא כל כך נעימים. אבל בזכותם אנחנו מתחילים להבדיל מה זה טוב ומה זה רע כבר לא כפי שנראה לרצון האגואיסטי שלנו, כפי שהיה בהתחלה, אלא כלפי הרצון להשפיע.

קנה המידה הזה כל כך הפוך לזה שטבוע בנו מהלידה, שאנחנו אפילו לא מבינים את מהות הופכיותו. אנחנו עוד נצטרך לגלות את ההופכיות ובדרך היא תיראה לנו כל פעם בצורה אחרת, באופן ובגישה שונה מקודם. כי כל מדרגה הפוכה מהמדרגות הסמוכות לה, גם התחתונה וגם העליונה.

לכן, האדם אף פעם לא יכול להיות בטוח בשום דבר שמתרחש בו. יש לו רק "עוגן" אחד, העולם שלנו. כאן אנחנו מנותקים מהרוחניות ובכל מצב אנחנו חוזרים לניתוק הזה, כי בכל צעד חייבים ליפול עד המדרגה התחתונה ביותר, ולו לרגע קט. אנחנו מרגישים שכל הרוחניות נעלמת לחלוטין ואז אנחנו עולים למדרגה החדשה.

המצב של "העולם הזה" מיוחד בכך, שכאן אנחנו יכולים להתקיים איכשהו בלי שום כוונה, בניתוק מהרוחניות. אף על פי שזה "עולם מדומה", אנחנו קיימים בו, אם אפשר לומר כך. אחר כך אנחנו נראה ונבין שזה לא קיום, לא חיים, אלא תנודה כלשהי, ובכל זאת אנחנו יכולים לעלות בסולם התיקונים רק אם אנחנו עומדים בעולם הזה, מרגישים בו תופעות שונות, מחזקים את הקבוצה ובתוכה מנסים לבצע פעולות נחוצות.

כאן אנחנו עוסקים בהפצה, וכאן אנחנו רוצים לראות את התיקון. מכיוון שאנחנו עדיין לא נמצאים ברוחניות, אז העולם המדומה הגשמי הופך עבורנו ל"מקום מוצק", בטוח ונכון. לכן, גם צביונה של הקבוצה נובע מתוך העולם הזה.

לכן, ההשגחה המטרתית מעבירה אותנו דרך מצבים נוראיים האופייניים לתהליך הצמיחה, לפירות יותר נעלים ומתוקים. נאמר על כך, "יתרון האור מתוך החושך". ואם התהליך ממושך, אז זה מעיד גם על הגובה והייחודיות של התפתחות הבריאה. כי ככל שהנשמה יותר מורכבת, כך היא זקוקה ליותר שלבי התפתחות.

אבל אין לזה קשר ישיר לקצב. אנחנו מזרזים את הזמנים אם כל רגע רוצים שינויים. לכן, אם אני נמצא עשרים שנה בתוך ה"עסק" הזה ועדיין לא הגעתי לשום דבר, לא כדאי לי להרגיע את עצמי על ידי כך שיש לי נשמה גבוהה שזקוקה לזמן ממושך כדי לצבור תאוצה. לא, את ההתפתחות שלנו צריך לשפוט לא לפי התוצאות אלא לפי קצב השינויים הפנימיים. דווקא זה קובע האם אני מתקדם דרך האור או דרך החושך, ב"דרך תורה" או ב"דרך ייסורים".

וכאן הכול תלוי בהכנה מצידי. אם אני מכין את עצמי לשינויים, אז אני מזרז את הזמנים והופך את הדרך הלא רצויה לדרך רצויה. אבל בעצם, אין בכלל דרך "לא רצויה". האדם לא יכול להתקדם תוך כדי "בכי" ולהודות בכך שהבורא מקדם אותו לקראת מטרת הבריאה. הרי אנחנו לא שורת עבדים משתרכים המתקדמים לקראת הטוב המוחלט בעזרת מכות. זה בלתי אפשרי. לא, בכל שלב ובכל רגע יש לי בחירה בין "דרך תורה" ו"דרך ייסורים". וההבדל ביניהם הוא בהכנה שלי, האם אני רוצה מראש לחשוף את מצבי ולראות עד כמה הוא רחוק ממטרת הבריאה?

והמטרה היא הדבקות שלי עם הבורא, כלומר, השתוות הצורה המלאה עימו. כיצד זה אפשרי? הרי הוא רצון להשפיע ואני רצון לקבל. אנחנו ניגודים.

הבורא שולח לי את המאור המחזיר למוטב, שבזכותו הרצון שלי מקבל "לבוש" של השפעה. זה נקרא גם "מסך" ו"אור חוזר". כך אני משתווה אליו.

האם אני יכול להיות בטוח בכך שאני מתקדם בכיוון הנכון? – לשם כך יש לי קבוצה שבתוכה עליי לעבוד. ואם אני באמת משתדל, אז אני מראש מצפה שהבורא יבצע עליי פעולות נחוצות, יארגן לי "תרגילים". אני מוכן אליהם, אני מצפה להם ומקבל את הכול באהבה, בשמחה ובהודיה, מברך על כל הרע כמו על הטוב.

אבל כיצד אני בטוח בזה? קנה המידה הוא כזה: כאשר אני מקבל "הכבדת הלב", אני שמח מפני שיש לי מקום עבודה, שהבורא לא שכח אותי ומציג לי את הגובה של המדרגה הבאה. עכשיו חסר לי רק האור כדי לעלות עליה, לכוונה על מנת להשפיע.

לכן, "הכבדת הלב" מצביעה על כך שאני יכול עכשיו לעלות לתכונת ההשפעה. זהו ההבדל בין "דרך תורה" ו"דרך ייסורים".

מתוך שיעור על פי מאמרו של בעל הסולם "מהות הדת ומטרתה", 07.11.2013

ידיעות קודמות בנושא:
לראות את העולם באור הבורא
הבורא הוא הטוב המוחלט
האם אפשר להתגונן מהבורא?

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest