דף הבית / משבר עולמי / תפקיד ישראל / הסיבה לעלייתן ונפילתן של אומות העולם

הסיבה לעלייתן ונפילתן של אומות העולם

שאלה: אנטישמיות תמיד התפתחה בספירלה. תקופות יחסית קצרות של החיים השלווים של היהודים, התחלפו בהתפרצויות של האנטישמיות. למשל, במאה ה-15 בספרד, היהודים נטמעו בהצלחה בחברה הספרדית, רבים מהם היו פוליטיקאים וכלכלנים והיו מקורבים לחצר המלך. אבל בשיא השפעתם החיובית על המדינה וההשקעה החיובית בחברה, מגרשים אותם מספרד. כיצד אפשר להסביר זאת?

תשובתי: ככלל, חברה מנוהלת על ידי קנאה טבעית, ולא רק קנאה, אלא התמרמרות של העם: "מי מנהל אותנו?! למה רע לנו? מפני שהניהול של הנוכרים מכוון נגדנו. אין להם שום עניין בעם הספרדי!". מובן שלא רק העם אלא גם כל הצמרת, אנשי החצר והעשירים, אינם מעוניינים לראות ולהרגיש ביניהם נוכרים. אבל לא כדאי לשייך את ההתפרצויות של האנטישמיות ליהודים ולפעילותם. העובדה שלאחר התעלותם מתרחשת נפילה לגמרי לא צפויה, קשור לתוכנית הכללית של ההתפתחות ההיסטורית הכוללת שלנו.

מלכתחילה, איפה שהופיעו היהודים, בספרד, בגרמניה, אנגליה, או כל מדינה אחרת, עם הגעתם המדינה קמה לתחייה. אבל ברגע שהם נאלצים לעזוב אותה, אפילו מבלי לקחת איתם דבר, הכול מיד דועך. זה ברור לחלוטין. ובכל זאת, אין שום אפשרות לשכנע מנהיגים של איזושהי מדינה להשאיר בה את היהודים, כדי שהמדינה תמשיך לשגשג. ספרד ידעה טוב מאוד שעם עזיבתם של היהודים יהיה להם רע יותר, ובכל זאת היא הייתה צריכה לגרש אותם.

שאלה: למה דווקא לאחר הניסיון של ההטמעה בחברה זרה והפירוד שבא בעקבותיה בתוך הקהילה היהודית, תמיד הגיעה המכה הגדולה?

תשובתי: זה טבעי לחלוטין, כי אם אנחנו לא מחוברים יחד ונמצאים בניגודים גדולים בינינו, אנחנו לא קיימים כעם. זהו חוק ברור לגמרי. באותה המידה שאנחנו מתחברים ומתאחדים, אנחנו מהווים כוח רוחני מיוחד, ואז אין לנו ממה לפחד. אנחנו צריכים להיות מקושרים פנימית בינינו, כ"אגרוף רוחני": אדם לאדם חבר, כל אחד מכניע את עצמו כלפי האחרים, כך שמתחברים בינינו, משתלבים יחד, רוצים להרגיש את עצמנו כאחד שלם, כמשפחה אחת. כל אחד חושב על העם הכללי ועל איך לשרת אותו ולא על עצמו.

כשאנחנו הדדית בינינו בצורה כזאת, אנחנו מביאים טוב לא רק למדינה שבה אנחנו חיים, אלא אנחנו גם יכולים לשמור על עצמנו מכל הבעיות. אז אותם המדינות והעמים שאליהם הגענו, הסתכלו עלינו בצורה אחרת. אבל הכול תמיד הסתיים בזה, שאנחנו לא יכולים להחזיק לאורך זמן את המצב של הקשר שעוצב בינינו במקום הקודם של הגירוש, ואז מתחילה הירידה.

ברגע של גירוש ממדינה כלשהי, השנאה של האוכלוסייה חייבה אותנו להתחבר יחד. אנחנו היינו הולכים משם "עירומים ויחפים", זרקנו הכול ליד הגורל, וזה היה מאחד אותנו. כשאנחנו נכנסים למדינה אחרת כעם אחד מאוחד, אנחנו באמת מחדירים לתוכה כוח עליון מחייה, אבל ברגע שהתמקמנו שם, היינו מתחילים לעסוק בעשיית רווחים, בכניסה למוסדות מדיניים וחברתיים, ואז מיד בינינו היה מתחיל הפיצול.

כשאנחנו "עניים ועירומים", אנחנו כולנו שווים, אבל ברגע שהסתדרנו במדינות ההגליה, התחלנו להתפרד ולהתפצל: מי יותר גבוה, מי יותר נמוך. כך הסביבה שלתוכה ניסינו להתמזג השפיעה עלינו, היא חילקה אותנו לפי רמה ולפי הכיוונים. וכשהתרחקנו זה מזה, איבדנו את הקשר בינינו ואז בחברה הייתה מתלקחת שנאה כלפינו. היא הייתה מפסיקה להרגיש שאנחנו משפיעים עליה בצורה טובה, ושוב הייתה מתחילה תקופה שמובילה לגירוש נוסף.

הסיבה לכל הגירושים של העם היהודי היא רק אחת, הפירוד שלנו. היינו מגיעים לכל מדינה מאוחדים פנימית, מלוכדים רוחנית ולכן יכולנו לכבוש אותה רוחנית: להיכנס לתוכה ולתת לה את הפוטנציאל הרוחני שלנו. אז המדינה שגשגה. אבל ברגע שביצענו את הפעולה הזאת, היא הייתה מולידה קשר עם העם שחי שם וזה היה מפריד אותנו זה מזה, דבר שהיה מביא לגירוש.

מתוך תוכנית הטלוויזיה "על החיים שלנו" מס' 6, 4.6.2015

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/wMuCA

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest