קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הכנס הווירטואלי באמריקה, שיעור מס' 1
בואו נדבר על איך ומדוע קורה בימים האלה המעבר לשיטה האינטגרלית.
כמובן, המקור של השיטה כולה טמון בחכמת הקבלה, שחוקרת את יצירת הכוחות הפועלים עלינו – כוח ההשפעה וכוח הקבלה.
כוח ההשפעה נקרא "אור", וכוח הקבלה נקרא ה"חומר" או ה"כלי". באמצעות האור, הכלי עובר כל מיני שינויים: לאחר ארבע בחינות ההתפשטות של "אור ישר" הוא עובר "צמצום א'", בונה "מסך" ו"אור חוזר", ומתחיל להצטמצם עוד ועוד, עד שהוא נשבר.
ולאחר מכן הכלי מתחיל לממש את שיטת התיקון – עובר מדרגות, שלבים של תיקון, ובמהלכם נוצרים העולמות – אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה שבהם אנחנו חיים, ובהם נמצאת הנשמה שלנו.
היא נוצרה ב"עולם האצילות", וגם עברה שבירה שאחריה כל החלקים שלה נפלו לרמה הנמוכה ביותר. ניצוץ קטן של אור פרץ מהמדרגה הרוחנית האחרונה ל"מקום" חשוך, קודר ונמוך ביותר והתחיל ליצור את החומר של העולם הזה. כאן התפתחנו לאחר הנפילה האחרונה שגרמה ל"מפץ הגדול" ותחילת היקום.
כך נסללה הדרך מעולם אין סוף, דרך כל המדרגות לעולם שלנו. מהמדרגה האחרונה הזאת, שבה הניצוץ של האור התחיל לעבוד ולעצב את החומר, ההתפתחות המשיכה בהתאם לזמן, תנועה ומקום. כאן אנחנו כבר מודדים את התהליך בצורה אחרת, על ידי שנים. על פי ממצאים מדעיים (לא סופיים), היקום התפתח במשך 14 מיליארדי שנה. בשלב מסוים נוצר כדור הארץ, ועליו הטבע הדומם, הצומח, החי, ובני האדם.
וכך אנחנו מגיעים לאדם הראשון. הוא נקרא ראשון, מפני שבפעם הראשונה גילה את כל הדרך שעברנו עד אז, כמו גם את ההמשך שלה – המעבר לעלייה בכיוון ההפוך. האנושות חייבת לעלות בחזרה למצב של אין סוף. אדם הראשון גילה את זה, כתב על זה, ומקובלים רבים אחריו כתבו ודיברו על אותם הדברים.
בעיקרו של דבר, הם אומרים, שהתפתחותו של המין האנושי תלויה ברצון לקבל – הרצון של החומר המתפתח, ובסופו של דבר, כולם צריכים להגיע לעולם של אין סוף. בנוגע לשלבים הקודמים – דומם, צומח, וחי – הם נכללים בתוך האדם ובהתפתחות שלו והוא משתמש בהם בצורה נכונה.
האנושות מתפתחת בשלבים. בתחילה, אנשים חיו יחד, במשפחה אחת, בשבט אחד, בקהילה אחת, כישות אחת. אז, האגו היה עדיין קטן ולכן הדרך הזאת הייתה אפשרית. ולאחר מכן, ה"חומר" של הרצון ההולך וגדל התחיל להפריד בין האנשים ולהרחיק אותם זה מזה. נוצרו משפחות נפרדות, כפרים נפרדים, ערים, מדינות … כל זה לפי הדרישות של האגו ההולך וגובר: ככל שהוא גדול יותר, כך האדם רחוק יותר מהקרובים ופחות מוכן להתחבר איתם.
כך נמשכת ההתפתחות, וכתוצאה ממנה אנחנו בכלל לא רוצים שום קשר אחד עם השני עד לאדישות מוחלטת. בעולם של היום אנחנו מפולגים, לא אכפת לנו מאחרים, הילדים נהיים זרים להוריהם עוד לפני שעוזבים את הבית, או לחלופין, לא רוצים לצאת לחיים ונשארים בבית מפני שיותר נוח להם לא לדאוג לשום דבר. בקיצור, האגו שלנו שהולך וגדל מקבל צורות שונות ומשונות.
ובנוסף, האור הגדול לוחץ עלינו בהתמדה ומחייב אותנו להתפתח. ומתקופה היסטורית מסוימת הוא מתחיל להראות לנו את שתי הצורות של הניהול.
מהעת העתיקה ועד ימינו משתרעת שרשרת של מקובלים גדולים. נזכיר רק כמה מהם: אדם, אברהם, משה, רבי שמעון, האר"י, הבעל שם טוב, בעל הסולם והרב"ש . אנחנו הנגזרת שלו, מפני שאנחנו מממשים את השיטה שקיבלנו ממנו ומבעל הסולם, מהאב ובנו שמהווים אחד שלם. הרב"ש הוסיף לבסיס את ההיבט ה"חברתי", קבוצתי, שאותו הוא עיצב במיוחד עבורנו.
עד האר"י המקובלים עבדו בנפרד על תיקון הנשמות, כלומר על האיחוד. על זה אדם הראשון כתב בספרו "רזיאל המלאך", ועל כך כתבו גם אחרים, במיוחד קבוצתו של רבי שמעון בספר הזוהר. כל התיקון הוא באחדות בין האנשים. הרי, הבורא ברא כלי אחד – רצון, שלאחר מכן עבר קלקול, קיבל כוונה אגואיסטית לקבל לעצמו, ועכשיו חייב במקומה לרכוש את הכוונה האלטרואיסטית להשפיע לזולת. כך מתרחש התהליך במשך אלפי שנים, לאורך דורות רבים, עד שנכיר ברוע שטמון בהתפתחות האגואיסטית.
כתוצאה מכך, אנחנו רואים תהליך מיוחד. כמו שכותבים המקובלים, העולם השלים את השלבים המקדימים והיה מוכן להתחיל את התיקון כבר במאה השש עשרה, בתקופתו של האר"י, אבל אנשים לא קבלו את השיטה שלו. הבעל שם טוב ניסה להפיץ את חכמת הקבלה בצורה של חסידות, אבל גם זה לא נתפס בצורה נכונה. ורק במאה העשרים, לפני כ- 70-80 שנה בעל הסולם החל להפיץ את השיטה שמוכנה להוביל את העולם לעלייה.
במאמריו בעל הסולם, מסביר בדיוק מה זה תיקון.
הרצון המשותף של המין האנושי היה פעם כלי אחיד וקיבל מלמעלה את כל האור המיועד לו – כוח החיים. לאחר מכן, הוא נשבר לחלקים נפרדים ורחוקים זה מזה. ועכשיו כל אחד מאיתנו מקבל רק "חתיכת" חיים קטנה ובקושי מחזיק אותה בתוכו. וזוהי כל אנרגית החיים שלו.
באופן כללי, במקום אור גדול שימלא אותנו אנחנו מקבלים "הד", ניצוץ קטן שמחזיק אותנו לזמן מה, ולאחר מכן נעלם, "מחליק" בחזרה.
אלה הם כל החיים שלנו.
אם אנחנו רוצים להחזיק בהם, לחוות את החיים הנצחיים, אנו זקוקים ל"מחזוריות", לאחדות כללית שבה כולם מחוברים עם כולם, והאור העליון מתפשט כל הזמן, ממלא אותנו, עובר מאחד לשני. זרימתו של האור הולכת ומתגברת, כך שאנחנו מרגישים את החיים בצורה נצחית ובעוצמה הולכת וגדלה בהתמדה.
זהו התיקון של הכלי שפעם נשבר.
איך לעשות את זה? פשוט מאוד – להתאחד. זה מה שתמיד עשו המקובלים – התחברו בקבוצות. כלומר, מהכלי הגדול הכולל נגזר חלק קטן, נניח, של עשרה אנשים. על ידי החיבור (Σ) הם יצרו ביניהם את זרימת האור וכך השיגו את החיים הרוחניים.
למעשה, לשם כך היה מספיק אפילו לא עשרה, אלא רק שניים: הם החליפו רצונות, כוונות ואורות, יצרו את הזרימה שלהם, וביניהם כבר התעוררו החיים. הרי, החיים זקוקים לשני קטבים, פלוס ומינוס, שכל הזמן מחליפים זה את זה.
עם זאת, אנחנו יודעים מחכמת הקבלה שעל פי השורשים הרוחניים שלנו, עשר – הוא המספר האופטימלי.
לכן, אנחנו מתאחדים כדי למשוך את האור העליון שכל הזמן יזרום בינינו וייתן לנו הרגשה של חיים נצחיים. ולכן אנחנו צריכים לדעת מה הם התנאים שאנחנו חייבים למלא ואילו קשרים בדיוק צריכים להיות בינינו.
המקובלים מסבירים שאנחנו צריכים להתאסף יחד, המספר הגדול ביותר האפשרי של אנשים, גם אם הם אלפים, או מיליונים. העיקר הוא שהאחדות שלהם תהיה שלם אינטגרלי אחד ( ∫ ), ולא רק סכום (Σ). הרי, סכום זה כמות, ואינטגרל זה ה"עיבוד" של הכמות, המעבר בין אפס לאין סוף. אינטגרל הוא כמו אין סוף.
כדי שהאור העליון ימלא אותנו וייתן לנו תחושה של החיים הרוחניים, האין סופיים, המושלמים, אנחנו חייבים להיות מחוברים בינינו. והמקובלים מסבירים לנו שבשביל זה אנחנו צריכים לתת את הכול לקבוצה, לשים אותה במרכז. בה אנחנו משתוקקים לחיות, כל אחד נמשך אליה, וכולנו רוצים לאבד את עצמינו שם, כלומר, לנטרל את ה"אני" שלנו, את האגו שלנו, להתחבר לאינטגרל האמיתי שבו אנחנו נעלמים כמו טיפות מים שמתחברות.
העבודה הזאת, המאמצים הללו, גורמים להתעוררות של האור העליון שיתגלה מבפנים. למעשה, הוא תמיד כאן, אנחנו נמצאים בו, אבל בינתיים אנחנו לא יכולים לגלות אותו.
לאורך ההיסטוריה, המקובלים יצרו תנאים כאלה ודרשו גילוי של האור העליון, הכוח העליון, הבורא בחיבור ביניהם. אבל היום אנחנו חייבים לפעול בהתאם למה שאומרים לנו המורים שלנו, בעל הסולם והרב"ש. בכתבי "הדור האחרון", וגם במאמרים שונים בעל הסולם כותב שבעידן המודרני לא רק אנחנו, אלא כל האנושות כולה חייבת להגיע לערבות, לאחדות כזאת שבה כל אחד הוא אחראי לכולם, כולם כלולים בכולם, ללא שום הבדל, כמו במשפחה אחת. בהתאם לכך, המאמצים שלנו משמשים לתיקון העולם.
מהי הסיבה ל"התכללות" כזו? הסיבה היא האגו שלנו, שהגיע כיום למימד המרבי והוביל אותנו למצב חסר תקווה, לחוסר אונים. כיום, אנחנו רואים באופן ברור שאנחנו לא מסוגלים לתקן שום דבר. בעבר, היינו מתקדמים מאגו קטן לגדול יותר, היינו ממציאים המצאות שונות, היינו מפתחים, מעבדים דברים, היינו בונים תוכניות לעתיד, מקדמים את התעשייה, המדע, והטכנולוגיה. אבל היום כל התחומים הרגילים "נסגרים", בין אם אנו רוצים בכך או לא.
מספיק שהמשאבים מצטמצמים וכדור הארץ כבר לא יכול לעמוד בעומס שאנו מטילים אליו. הציביליזציה הורסת אותו, פשוטו כמשמעו. וחוץ מזה, אנחנו בעצמינו כבר לא רוצים יותר, מוותרים על הכיוון הקודם, כי אנחנו רואים שזה לא מביא לנו את הסיפוק הרצוי, את המילוי. האדם מתמלא באושר, ודווקא האושר אבד לנו בדרך הקודמת. האנושות עייפה מהמאמצים הנדרשים כדי להשיגו, והילדים כבר לא רוצים להמשיך את אותו ה"סרט".
בקיצור, ישנם התסמינים שעליהם בעל הסולם כתב עוד לפני מאה שנה – סימנים של שלב חדש של ההתפתחות שמחייב כל אחד מאיתנו להתחיל את התיקון בכל העולם. לכן אנחנו חווים משבר עולמי, גלובלי, אינטגרלי. אנחנו עומדים בפני הגילוי של האור העליון, אבל אנחנו לא מסוגלים לקבל אותו, ובגלל זה הוא נראה לנו כחושך. כך הפלוס הופך למינוס. אבל אם היינו מוכנים לקבל את האור, הוא היה מתגלה בצורה חיובית.
לכן, הסיבה למשבר היא, שאנחנו לא מוכנים לגילוי של האור. עם זאת, מהותו של המשבר היא דווקא בגילוי של האור. למעשה, אלה לא הצרות שבאות עלינו – זה הבורא בא אלינו. ומשום שאנחנו לא יכולים לקבל אותו, אנחנו מרגישים רע. כל הפוסל במומו פוסל, אנחנו רואים את ההופכיות שלנו לבורא, ובכל פעם היא מתגלה כמצב גרוע יותר ויותר.
לכן, אנחנו צריכים כמה שיותר מהר להפוך את עצמינו דומים לאור. ולהידמות לו, פירושו, להתאחד. הרי האור הוא אחיד, וגם אנחנו חייבים להגיע לאחדות. על זה מעיד הסמל של הכנס שלנו: אנחנו חייבים להפוך לאחד.
מתוך שיעור מס' 1 של הכנס באמריקה, 16.11.2013
ידיעות קודמות בנושא:
נקודת המפנה של ההתפתחות
קשר עם האור
כולנו משפחה אחת
