דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / המציאות בלתי ניתנת לחלוקה

המציאות בלתי ניתנת לחלוקה

כל המציאות נמצאת בתוך האדם. נדמה לו, שקיים הוא עצמו וחוץ ממנו כל היקום הענק, אבל התמונה הזאת מצטיירת רק בכלי השבור שלו.

פעם הכלי היה אחד, ובתוכו האדם הרגיש עולם אחד, מציאות אחת, את עצמו, ושום דבר חוץ מזה. הבורא, כלומר הכוח המחייה אותו, גם כן היה קיים בתוכו. ומבחוץ לא היה כלום, לא היה המושג עצמו "מחוצה לי". זאת היא התפיסה הנכונה, שלה אנחנו קוראים "מלכות דאין סוף": הכול בתוכי, שום דבר לא מחולק על ידי גבולות, אין גבול, אין סוף.

ואחר כך הכלי נשבר לשני חלקים. ועכשיו, כדי להשיג את האין סוף הזה, לרכוש את התפיסה האמיתית העמוקה של המימד העליון, יש לנו רק אפשרות אחת, לעבור דרך מצבי הכנה אין סופיים, שזה מה שאנחנו עושים עכשיו.

עולם אין סוף התחלק לשני חלקים: "אני" ו"מחוצה לי", וכל העבודה שלי היא בלחבר אותם. ולכן לפניי מופיע התנאי "ואהבת לרעך כמוך", כדי שאני אצרף את החלק החיצוני לחלק הפנימי, שאותו אני באופן טבעי מרגיש כשלי. אם הייתי יכול לעשות את זה, אז הייתי חוזר לאין סוף.

לאהוב את מה שמחוצה לי בדיוק כפי שאני אוהב בצורה אגואיסטית את עצמי, זה אומר להיות המשפיע. וזוהי אהבת הזולת. המילים מבלבלות אותנו, אבל למעשה מדובר על כך, שאני, שכך אני אוהב את עצמי, אבין שכל מה שמחוצה לי, זה שלי. רק נדמה לי שהטבע הדומם, הצומח והחי וכמו כן בני האדם, קיימים מבחוץ. אפילו את הכוח העליון אני מגלה בפנים, כמו שנאמר: "לא יהיה לך א-ל זר". הכול בתוכי.

בעל הסולם מסביר את זה ב"מבוא לספר הזוהר", שכאילו איזו "מצלמה" בתודעה שלנו מראה את כל העולם מבחוץ. כלומר, חלק מהרצונות שלי מהווים הרגשה פנימית של ה"אני" שלי, שמתחלק בתורו ל"שורש", "נשמה" ו"גוף", והחלק האחר מהווה את התמונה החיצונית, שמתחלקת ל"לבוש" ו"היכל". בהתאם למינוח אחר אני מחלק את עצמי ל"מוחא", "עצמות", "גידים", "בשר" ו"עור", ואת העולם החיצוני לטבע "דומם", "צומח", "חי" ו"מדבר".

מנקודת מבטה של תפיסת המציאות, כל מיני אמרות וציטוטים של מקובלים, כמו "אל תעשה לחבריך, מה ששנוא עליך", "ואהבת לרעך כמוך", "תתאחד בקבוצה", "יש לך עם מי להתאחד", "אתה תעזור להם והם יעזרו לך", כל זה בסופו של דבר, עוזר לרכוש גישה נכונה ולחזור לֵמה שהיה לפני "שבירת הכלים". שם לא קיימים "אני" ו"אחרים", שם נעלם כל העולם הזה, שם כולנו לא מרגישים את הגופים, אלא מרגישים חלקי נשמות פרטיות, שמתחברים יותר ויותר, עד שמתלכדים לנשמה אחת.

בעל הסולם מסביר לנו, שלמעשה קיימת רק נשמה אחת, כלומר עולם אין סוף, רצון אחד שמלא בכוח אחד. רק הוא קיים במציאות.

אבל, על ידי יגיעה והשגת התפיסה הזאת, אנחנו מתחילים להרגיש לעומק את מה שמתרחש בעולם אין סוף, אנחנו משיגים את כל עשר הספירות שלו עם כל אורות הנרנח"י. לאחר שמשיגים את המצב ההתחלתי הראשון של הנברא, דרך המצב השני, דרך השבירה, אנחנו באים למצב השלישי. ואז משיגים את השורש של כל המציאות, הופכים להיות דומים לו, מבינים ומרגישים כמוהו, שווים לו בהכול.

ולמעשה, העניין כאן הוא אפילו לא בשוויון, בשפה שלנו אין מילים כדי להסביר את המצב הזה. אנחנו פשוט נמצאים בתוכו: אין "אני", שמשיג "אותו", שנמצא איפה שהוא מבחוץ. אני, זה הוא. וזו נקראת "דבקות".

מתוך שיעור מס' 2 בכנס בצפון, 20.09.2012

ידיעות קודמות בנושא:
אתה ואני, ובנוסף גם כל העולם
הרחבת הנשמה באמצעים גשמיים
לכוון את עצמנו לגל של אין סוף

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/VNoqP

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest