המטרה שלי היא לרצות

שאלה: כיצד אפשר לזכור את הבורא במשך כל היום? כיצד ניתן להכניס אותו לכל רגע?

תשובתי: אנחנו נמצאים במלכות דאין סוף, שמלאה באור. אך במקום המצב הנצחי והמושלם הזה, אנחנו רואים ומרגישים את התכונות העצמיות שלנו, שמציירות לנו את העולם הגשמי. אז הנה, אם אנחנו רוצים לכוון את עצמנו למטרה, כדי להרגיש את עולם האין סוף, אז דרושה לנו ערבות מצד הסביבה. החברים צריכים להוסיף לנו כוחות, רצונות, התמדה, עקשנות, הכרה בחשיבות המטרה.

כיוון שיש לי מטרה אחת, לרכוש רצון נכון ושום דבר יותר. שתמיד תהיה חסרה לי הדאגה כיצד להוסיף טוב ועונג לבורא, כפי שהוא נותן לי אותו. אך כאן אפשר לומר: אני הרי לא יודע, מה הוא נותן לי. אם נשפוט לפי החיים שלי, אפשר לפעמים לומר, שעדיף שהוא לא ייתן לי שום דבר. נכון. מובן, שכל הפוסל במומו פוסל. לכן את היחס שלי לבורא אפשר לקבוע כך: אני רוצה להגיע למצב, שבו אני ארצה להשפיע לו.

התוצאה עצמה תגיע הודות להשפעת האור, הודות למאמצים שאותם אנחנו משקיעים פעם אחר פעם. האור נשפך שוב ושוב, ופתאום ההארות האלה יוצרות בתוך האדם רצון. אנחנו לא יודעים מה זה "לשמה", התעוררות מלמעלה. אך כשזה מגיע, אז האדם יכול לומר: "עכשיו אני יודע, עכשיו אני מבין". צריך להשקיע מאמצים, בדומה לילד קטן, ומתוך המאמצים האלה מופיעה ההרגשה. לא לפני כן.

מתוך שיעור על מאמר מספרו של בעל הסולם, "שמעתי", 05.07.2011

ידיעות קודמות בנושא:
כל הדרך היא החיפוש
הבעיה היא שאנחנו שוכחים את העיקר
רוצה לראות את עצמי בהשפעה