קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: כיצד להגיע למצב, שאני אדאג ואבקש רק דבר אחד? שמהבוקר ועד הערב אני אתייגע בלב ובמוח, אדאג למצוא מקום לגילוי הבורא, כדי לגרום לו הנאה?
תשובתי: מצב כזה הוא על-טבעי, הוא גבוה יותר מהמהות שלי. אין בכוחי להשׂיגו, אני בכלל לא רוצה את זה. אינני חש מראש את מה שהייתי מרגיש בזמן גילוי הבורא. כשאני מדבר על הכנת מקום עבורו, על השפעה אליו, אני כביכול דוחה מעצמי תענוגים שונים. נשאר רק טעם תפל.
אז כיצד ניתן לשנות את היחס? הרי מקום לגילוי הבורא חייב להימצא ברצון שלי, אני חייב לרצות את זה עד לשד עצמותיי, לרצות להרגיש שהבורא נהנה. כדי שמושׂא דאגותיי יהיה משהו מנוגד לי, עליי לשנות את עצמי. המקובלים אומרים שקיים בעולם כוח שיכול לעשות זאת. אך תחילה צריך להתכונן ולבקש, לבצע עבודה שבאמת תלויה בי, לא על טבעית, אלא נגישה ואפשרית.
הנה אני ניגש להכנה יחד עם הדומים לי, באמצעות סביבה ולימוד נכונים. כאן כל פעולה היא אפשרית במידת יכולתנו. אפילו שההרגשות אינן נעימות במיוחד, אפילו שאני כל הזמן בחיפושׂ, אך אני מוצא חומר דלק כדי להתקדם קדימה. אני נדלק ממצבים שיקריים, בכך שעובד באופן עיקרי על הקנאה. כשאני מסתכל על החברים אני מקנא בהם: הם יותר טובים וחכמים ממני. קיימת אפשרות, שאחדים מהם כבר מרגישים את הרוחניות. מי יודע, יכול להיות שיושב לידי אדם שכבר נמצא שם, ואני עדיין בחוסר ידיעה.
אם אנחנו אוספים אמצעים, שעליהם מדברים המקובלים, ומנסים ליישׂמם בסביבה, בכך שמתעלים מעל הדעת בעזרת הקנאה, אז אני באמת מתחיל לתקן את השכינה, לתקן את אותו המקום היכן שאנחנו נקבל גילוי הבורא, להנאתו. זה בר ביצוע, צריך רק לבצע כמה שיותר פעולות מכאניות חסרות טעם, להרכין את הראש בפני הסביבה. ב"הכנעה" כלפי החברים מסתתר המפתח להצלחה.
