הכלי של נשמתי

מיכאל לייטמן

שאלה: כיצד האהבה לזולת הופכת לאהבה לבורא?

תשובתי: אין כאן שום מעבר. האהבה לבורא אינה מבטלת את האהבה לזולת.

כל שקורה הוא שמתגלה לי ובתוכי מערכת של קשר בין כל הרצונות שבבריאה, והיא שמהווה את "אני". "הזולת" מפסיק להיות "מחוץ לי", ומתגלה "בתוכי", כחלק ממני!

בעולם אין סוף היינו רצון אחד שלם, ולאחר מכן ירדנו במדרגות הרוחניות, הרצונות התרחקו זה מזה – והתחילו להרגיש עצמם בדיוק כפי שאנו מרגישים היום – בצורה של בני אדם בעולם הזה.

נדמה לנו, שאנחנו זרים, רחוקים זה מזה. אבל למעשה, בכך שאני מתקן את עצמי לקראת האיחוד, אני מגלה את האמת: אנחנו מערכת אחידה ויחידה. ואילו הרגשת הפירוד בין כולם שהרגשתי לפני כן – זו הייתה הטעות שלי. ועכשיו אני חוזר ממצב של חוסר הכרה להכרה – להכרת השלמות.

יחד עם זאת, דבר אינו משתנה מלבד לנקודת המבט שלי, ליחס שלי, לתפיסת העולם שלי – אני מגלה שאין "אנחנו", אלא יש "אני"!

הקביעה שה"זולת" – זו הנשמה שלי, היא אינה סתם מילים יפות. בכך שאני מוצא את דרכי אל מחוץ ל"אני" של היום, אני מוצא את הנשמה שלי בכל הרצונות החיצוניים לי.

הרי הנשמה מתקיימת מחוץ לאדם, נשמה – אלו הרצונות ה"זרים", שבהם אני מגלה את ה"עצמי הרוחני" שלי, את מצבי הנצחי.

ההרגשה העצמית הנוכחית שלי היא דמיונית, מדומה. אך באמצעות גילוי הרצונות של הזרים לי (הזולת), אני קולט פתאום: הם שלי, הם הם הנשמה שלי. לפני כן הראו לי "סרט", והיה נדמה לי שאני נמצא בגוף ושאני חייב לדאוג לו.

אך מסתבר, שכל רצונותיי האמיתיים נמצאים מחוצה לי – וזהו הכלי של הנשמה שלי. ואילו האור, שממלא אותם הוא אור הנשמה – הבורא.

מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי", 20.11.2009

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest