דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / קבוצה / הפצה / היציאה לקהל היא צעד ראשון לקראת הבורא

היציאה לקהל היא צעד ראשון לקראת הבורא

2012-03-25_732_w.jpg

שאלה: איך להיות בטוח בכך שאני מתפתח? איך לוודא שאני לא עומד במקום ולא נמצא בנסיגה?

תשובה: ההתפתחות שלי נקבעת לפי כמה אני מודע לתלות שלי בזולת, בחברים, במורה, בלימוד, בכל העולם ובבורא. מצד אחד, האמצעים האלו מפתחים אותי, מצד שני, בהם אני מגלה את המימוש שלי.

אם מיום ליום אני מרגיש זקוק יותר לקבוצה, לתמיכתה, לבורא, למאור המחזיר למוטב, אם אני מרגיש יותר תלוי בהם, אם אני חלש, נטול כוחות, חסר אונים בלעדיהם, זה אומר שאני מתקדם.

הדרך הרוחנית שונה מהעולם הגשמי, שבו להיפך, אנחנו שופטים התקדמות לפי העצמאות וחוסר התלות באחרים. כאשר האדם מתפתח רוחנית הוא מרגיש בצורה יותר ברורה עד כמה הוא זקוק לכולם ותלוי בכל אחד.

אני לא יכול בלי הרצונות של המדרגות הנמוכות וללא העזרה של המדרגות העליונות. אז מי אני? – אני זה שבונה את היחס הנכון, מרחיב את הקשר עם הקהל הרחב ועם המדרגות הרוחניות דרך הקבוצה. ללא שני המרכיבים הללו, אני שום דבר.

הרי לקבוצה אני מגיע עם הרצון הפרטי ומכאן יוצא שאני אגואיסט. זה מספיק בשביל ההתחלה, אך חולפת שנה, ומה הלאה? אם אמשיך את דרכי עם הצרכים האישיים שלי, אז אשיג רק דבר אחד – את המימוש האגואיסטי. לכן אני צריך לצאת לחברה החיצונית, לקהל הרחב, לעולם הגדול ולצרף אליי את רצונות של האנשים על מנת להביא להם טוב.

אני רוצה להשפיע להם, אפילו שבינתיים בצורה אגואיסטית. אני מתלבש בצורך של מישהו ואת הצורך הזה מביא לקבוצה, איתו אני פונה לבורא, ורק על הפנייה הזאת אני מקבל תשובה. עכשיו אני לפחות במשהו מכוון להשפעה, וזאת בזכות היציאה החוצה.

ולהיפך, אם אני לא יוצא ומסתגר בקבוצה, אז אני עובד רק עם הרצונות האישיים האגואיסטיים שלי ללא שום סיכוי להצלחה.

זו הסיבה שכל כך חשוב לנו "לצאת לקהל". המקובלים של הדורות הקודמים לא יכלו לעשות זאת מפני שבעולם עדיין לא נוצרו תנאים מתאימים. זה מאוד כאב להם, כמו לאימא שאינה מסוגלת להניק את התינוק שלה.

ואילו היום נוצרו כל התנאים הנחוצים ואנו חייבים לחדור אל תוך הרצונות של האנשים על מנת להתחבר יחד איתם לחיבור בקבוצה. ואז, באמצעות החיבור הזה נוכל להעלות את רצונותיהם אל הבורא.

אף על פי שלאגו שלי לא איכפת מהצרכים של האחרים, אני בכל זאת רוצה לעזור להם, ועם הכוונה הזאת להשפיע אני מגיע לקבוצה שמתחברת ומעלה את הבקשות שלנו לכוח העליון, למדרגה יותר גבוהה. צריכים כאן שלוש רמות:

– העולם,

– אנחנו כאמצעים לתיקון,

– הבורא.

כתוב על זה: "ישראל, אורייתא והקב"ה חד הוא". זאת צריכה להיות הכוונה שקודמת למעשים.

הכוונה הזאת יכולה להגיע או מהבורא או מהנברא. ברמות דומם, צומח וחי היא באה מהבורא והכול נמצא תחת שליטתו. אך אנחנו רוצים שהכוונות יבואו מאיתנו, אנו רוצים לעלות לדרגת ה"מדבר". כיוון ש"אדם" נקרא, זה שיוצר ובונה את הכוונה. הכוונה עצמה בעצם היא ה"אדם" שבנו.

כך אני יוצר את כוונתי, על בסיס אותם הרצונות שקיבלתי מה"עם", מהאנשים שפניתי אליהם לשם התיקון שלהם (1). הבורא הכניס בהם את הרצונות האלה לאחר ששלח להם צרות אלו או אחרות. כאשר אני מגלה זאת (2), אני לוקח את הצרות האלה לעצמי, ולמעשה פה כבר נמצאת השאיפה להשפיע. עכשיו יש לי רצון שמצויד ב"מסך" וכוונה.

אפילו שזה בינתיים לא אמיתי ואגואיסטי, אך יחד עם זאת המערכת מקבלת את צורתה הרוחנית העתידית. זאת מכיוון שבפנייה שלי לאנשים אני לפחות מחקה את ההשפעה ועובד עם הרצונות שלהם ולא שלי.

את הרצונות שלי הפרטיים אף פעם לא הייתי יכול להחזיק ב"מסך" ו"אור חוזר". כי אם משהו חסר לי, אני נזכר בבורא רק על מנת שיספק לי את הצרכים שלי. אך עכשיו, כאשר אני מצויד ברצונות של הזולת שאינם שייכים לאגו שלי, אני באמת מסוגל לחשוב על הבורא.

בצורה כזאת מוצבים כאן יסודות של רצונות, "כלים" רוחניים, אפילו בפנייה האגואיסטית לאנשים, שבזכותה אני מסוגל לפנות לבורא עם הבקשה: "תעזור להם!". הפעולה הזאת מלמדת ומקרבת אותי למעין דימוי רוחני, ולכן בתגובה אליו מגיע "אור מקיף" (או"מ) או המאור המחזיר למוטב.

לשם כך אני מתחבר עם הקבוצה ואנחנו מעלים לבורא "תפילת רבים". כן, היא עדיין אגואיסטית וכולה כוזבת מפני שאנחנו בינתיים לא מתוקנים, ובכל זאת אפילו בבקשה הבלתי מתוקנת הזאת ישנו גרגיר של אמת רוחנית. הגרעין שלה כבר נכון.

לאחר מכן מהבורא מגיע "אור מקיף" דרך הקבוצה, אמנם כבר לא אליי ישירות. הוא נשאר בקבוצה וזה עוזר לנו להתחבר, עד שהחיבור הנוסף שלנו כולל בתוכו את המעגל החיצון ומעורר את הגילוי של "האור הפנימי" (או"פ).

ובכן, הרצון של הזולת הוא חשוב ביותר. הוא מאפשר לנו לבנות בצורה נכונה את כל השרשרת.

ולאחר מכן, כאשר מקבלים את המאור המחזיר למוטב, בעזרתו אנחנו באמת נדאג לזולת ורצונותיו יתחברו אלינו יותר ויותר כאילו שהם שלנו ויחייבו אותנו לדאוג אליהם יותר מאשר לצרכים האישיים שלנו.

בצורה זו או אחרת, אנו תמיד עובדים עם רצון הזולת. ולכן ההפצה קובעת את הסדר הנכון עבור כל התהליך, מעצבת אותנו כמו שצריך. בלי זה אין לנו שום סיכוי להצליח.

מתוך השיעור על מאמר "הגלות והגאולה", 13.08.2013

ידיעות קודמות בנושא:
כל המצטער עם הציבור זוכה לנחמה
נמלים תחת המעמסה של ההשפעה
לשאוב את הכוח מתוך הקבוצה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/kkU0B

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest