דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / היכרות ראשונה עם הבורא

היכרות ראשונה עם הבורא

כנס סנט פטרבורג, שיעור מס' 2

בעבודה הרוחנית אנחנו הולכים ב"קו ימין": השפעה, התקרבות, התאחדות. וכל מה שמתעורר בנו נגד זה, זה מה שאנחנו צריכים לתקן. רק זה! כל השאר נעשה בכוונה ואינו כפוף לשום תיקון. אנחנו מקבלים כל מיני הפרעות כדי שאנחנו נבחר את מה שאנחנו צריכים בצורה עוד יותר חדה, כדי שנתחיל לבחור מתוך ההשגחה הכללית, שאינה כפופה לשום תיקון, את ההשגה הפרטית, האישית של הבורא, כאשר דווקא בעקבות המאמצים שלנו הוא מראה לנו עד כמה אנחנו לא מסוגלים לעשות את זה. מדוע? – על מנת שנזדקק לעזרה מלמעלה.

והכוחות שמתעוררים דווקא במקום הזה של האיחוד ודוחים אותנו זה מזה, הם הביטוי של "הכלי השבור".

דווקא את הרצונות, התכונות הללו, אסור לנו לפספס. ברגע שיוצא ה"נחש" זה, חושף את עצמו מבפנים, מייד תתפוס אותו ועל תרפה. דווקא אותו אתה צריך כל הזמן לחנוק. נראה לך שחנקת אותו, נשמת לרווחה ויכול להתחבק איתו, ואחרי דקה הוא שוב מתעורר. איזה דקה? אפילו שנייה, ואין הפסקה! וזה טוב. אנחנו כל הזמן חייבים לעשות תנועות כאלה של הנעה-עצירה.

"הכרת הרע", זה השלב הראשון והוא קשה מאוד. בכל מדרגה הוא נהיה יותר ויותר חד, הוא דורש הכוונה מדויקת יותר, מודעות, הרגשה, ניתוח: "מדוע התעוררה ההרגשה הזאת, כלפי מה, או שזו סתם דחייה? למה היא? מדוע? מה הבורא רוצה להגיד לי?".

אני מתחיל לקשור את "הכרת הרע" עם הבורא: "הוא בכוונה "שם לי רגל"".

כאשר אנחנו נותנים לילד מטָלה, הוא, כמובן, מנסה לעשות אותה מפני שהאינסטינקט דוחף אותו לזה. ואנחנו מובלים קדימה לא על ידי האינסטינקט, אלא על ידי הרגשת הסביבה: הקבוצה מחזיקה אותי, מחייבת אותי, מכוונת אותי. וכל הזמן יש מתח באוויר וצורך בעבודה שיטתית לחיבור תמידי עד לגמר התיקון.

הקבוצה צריכה ללחוץ עליי כל הזמן, ואנחנו כולנו אחד על השני. הרי, הקבוצה זה לא צוות שכירים חיצוני. הקבוצה היא מה שאנחנו בעצמינו מארגנים, מחזיקים ומחייבים את עצמינו. וכל אחד מאיתנו, כאשר הוא מרגיש לחץ, התנגדות מבפנים, צריך להרגיש שהקבוצה מחזיקה אותו, לא נותנת להרפות, לצאת מעבר לגבולות שלה. המצב הזה צריך להיות קבוע.

כמובן, יתעוררו התפרצויות חדשות של האגו, כעס, דחייה וצרות. והקבוצה חייבת יותר ויותר לעורר בנו בצורה מתוחכמת יותר אחריות והרגשת הצורך בעבודה דווקא על הרגשות החדשים שמתעוררים בנו. כך שאף אחד לא יברח ולא ינסה להצדיק את עצמו, "כל זה שטויות. לא רוצה, לא מעניין אותי יותר".

ההפרעות האלה הן מאוד מתוחכמות, אבל דווקא באמצעות התחכום הזה אנחנו מתחילים להכיר את הבורא. דווקא דרך זה אני לומד אותו. כמו גם בחיים, כאשר אנחנו חיים עם מישהו, אנחנו מתחילים להבין אותו דרך כל מיני יחסים טובים ורעים ב"ריקוד" ההדדי שלנו. אותו הדבר גם כאן, אין לנו דרך אחרת להכיר את הבורא.

במצבים הללו אנחנו צריכים לעבור כמות מסוימת של תנועות הדדיות נחוצות: הבורא מראה לי את התכונות השליליות, ואני מנסה להתגבר עליהן, ושוב הוא מראה לי, ושוב אני מתגבר.

כמו שמצפים בזהב פסל שעשוי מגבס, כך אנחנו חייבים לצפות את הרצון להנות שלנו עם הרצון לתת הנאה, כלומר, להשתמש בו על מנת להשפיע. וכך תמיד באים אליי כל מיני רצונות אגואיסטיים, שליליים המתעוררים ביחס לאחרים, ואני צריך לכסות אותם ולהפוך לתכונת ההשפעה, במקום שנאה – אהבה. על פי העיקרון הזה אנחנו מתקדמים.

אחרי שאני למדתי קצת, והבנתי איך הבורא משחק איתי, אני כבר מוכן להיות קרוב יותר אליו. אני כבר עברתי את השלב הראשון, עכשיו אני מכיר אותו, מבין אותו, יכול במשהו להתנגד לו, אני צברתי נתונים וניסיון. אני כבר לא נמצא באותה הרמה שהיה אפשר במכה אחת קטנה להעיף אותי מהדרך הזאת, לבלבל אותי. אני כבר מבין יותר, אני מאופק יותר, אספתי קבוצה שמתאימה לי, הקפתי את עצמי בחברים, וכולי.

בסופו של הדבר, לאחר שלמדתי כמה מהתכונות של הבורא, אני יכול להיות איתו באינטראקציה מורכבת יותר, ואז הוא מתחיל להתגלות לפניי יותר.

הוא מתגלה לי: "הנה אני", – "ומי אתה?". שלילי, אגואיסטי, גרוע ביותר. אבל אני כבר מתחיל להבין שכל אלה הם ביטויים בתוכי, ומזה אני מתחיל לבנות את הדמות החיובית ההפוכה, על ידי כך שמתקן את התכונות שלי, אבל כבר לתכונות משותפות.

מתוך שיעור מס' 2 בכנס בסנט פטרבורג, 12.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
ליצור מעלינו "רקיע שמימי"
מה ניתן לתיקון?
בכך שמשנים את עצמנו, אנו משנים את העולם

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/Mh0jy

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest