קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כאשר אנו משווים בין חכמת הקבלה ומדעי הטבע, מתגלים מספר קווי דמיון ושוני. בחכמת הקבלה מתקיים הכלל, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות". מאחר וזו גישה מדעית טהורה, על האדם לגשת באופן זהה לחלוטין לחקר המדעים הגשמיים וחקר המדעים הרוחניים, כלומר חכמת הקבלה.
כל מה שהמדע הרגיל משתמש בו, אופייני גם לחכמת הקבלה כמו השגה, מחזוריות הנתונים הסטטיסטים, גרפים וכדומה. חכמת הקבלה אינה אמונה עיוורת, אלא השגה. ״אמונה״ בחכמת הקבלה הינה הרגשת העולם העליון, כלומר הרגשת הכוח שממלא את העולם ומנהל אותו בחכמה. זהו גם ההבדל בין חכמת הקבלה למדעים אחרים, שתופסים רק את התוצאה של הכוח העליון.
חכמת הקבלה חוקרת את כוח ההנהגה עצמו, שאותו לא מרגישים ולא תופסים בני אדם רגילים בעולמנו. לשם כך עליהם לרכוש תכונות תואמות, הדומות לכוח העליון. לפי חוק ההשתוות הפיזי, השוואת הצורה, המקובל יכול להרגיש רק מה שתואם לחושיו. רק אז מופיעה אצלו האפשרות לחקור את כוח הטבע העליון היחיד. המקובלים רושמים ומעבדים את מחקריהם בצורת נתונים, שרטוטים, גרפים ועוד. הם גם טוענים שהא׳-ב׳ העברי מורכב מסימנים מיוחדים שמכוונים לחיבורים וקשרים שונים של שני כוחות הטבע, החיובי והשלילי.
למעשה, השפה העברית והשפה הארמית משלימות זו את זו בהדדיות, והן הופיעו מתוך חקר שתי תכונות הטבע, ההשפעה והקבלה, שמונחות ביסודן של כל הפעולות והתופעות בעולמנו, החיובי והשלילי וכד׳.
מאחר וחכמת הקבלה שואבת את הידע שלה מתוך השגת הכוח העיקרי בטבע, היא מדויקת, רחבה ויסודית הרבה יותר מכל יתר המדעים ומהווה את החכמה האוניברסלית. הדבר בא לידי ביטוי גם בדבריהם של פילוסופים מהזמן העתיק ומימי הביניים, אצל מדענים ומקובלים.
יומניו של ניוטון שפורסמו לאחרונה מלמדים שניוטון למד את השפה העברית ואת חכמת הקבלה שממנה גם שאב והסיק את החוקים שכתב. הייחודיות של חכמת הקבלה מסתכמת בכך שהיא דורשת מהאדם ליצור בתוכו חושים חדשים נוספים, בשונה ממדעים גשמיים, שחוקרים את הטבע עם החושים שמראש ניתנו לנו. בטבע קיים כוח השפעה, כוח של קשר הדדי אותו איננו תופסים, מפני שאין לנו את החיישן הפנימי, את ה"מקלֵט" שקולט אותו. איננו יכולים להרגיש את כוח ההשפעה או למדוד אותו ולכן איננו יודעים דבר על קיומנו. קטע קטן מהבריאה מוכר לנו בסך הכול והוא חד סטרי.
חכמת הקבלה היא מדע שמספר לא רק על העולם שלנו, שבו קיים רק כוח אחד של קבלה, אלא על הבריאה כולה, שמורכבת משני כוחות, כוח משפיע וכוח מקבל. בינתיים, המדענים לא מבינים זאת, הם תופסים רק מעט מזה. הבעיה איננה בשׂכל האנושי, שנועד לשרת את הכוח האגואיסטי הקטן, אלא בהיווצרות הצורך בתוכנו להרגיש את כל נפח הבריאה. דווקא הצורך הזה דוחף ומריץ את האדם קדימה. הוא מבין שעליו להשיג את משמעות הקיום, את הסיבה שלו, את השורש ואת המטרה, מפני שבלעדיהם אין משמעות לחיים. המדעים השונים מדברים על השגת המצב האנושי, ואילו חכמת הקבלה מצביעה על השורש שלו, מה מנהל את האדם, למה, בשביל מה ולקראת מה. יחד עם זאת חכמת הקבלה גם מסבירה מה נדרש לשנות בתוכנו, מאחר ולחקור את הכוח העליון ניתן כאמור רק במידת ההידמות וההשתוות אליו.
הנושא המרכזי בחכמת הקבלה הוא הסיבה, למען מה האדם חוקר וזוהי גם אבן הנגף העיקרית. המקובל חוקר לצורך דאגה לאחרים, עזרה לאחרים, לטובת האחרים, בזמן שמדען רגיל לא מתאר זאת לעצמו. מדען רגיל חוקר רק את מה שקיים, ולא מעניין אותו באיזה אופן להשתמש בו. הוא משכיר את שירותיו לפוליטיקאים, לעשירים, ואילו הם "מסובבים" את ההישגים המדעיים כאוות נפשם לטובת צרכיהם. מקובל לעומתם חוקר ומשנה את העולם בתוכו, ללא תועלת לפוליטיקאים או לעשירים.
