דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / היזהרו משִפְחָה דקליפה

היזהרו משִפְחָה דקליפה

בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", סעיף צ"ז:

"ולפיכך הזהירונו חז"ל במקומות הרבה, על תנאי, המחוייב בעסק התורה, שיהיה "לשמה" דווקא."

נאמר: "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". זה התנאי, שמסמל שאסור לעסוק בתורה לשום מטרה אחרת, חוץ מלהגיע למצב "לשמה" ולעסוק בו, זאת אומרת, אך ורק כדי לעשות נחת רוח לבורא, להשפיע לו, באותה המידה כפי שהבורא משפיע לאדם. בהרבה מקומות כתוב, שניתן לעסוק בתורה רק כדי להשפיע לזולת, ומאהבת הזולת לאהבת ה'.

אם כך, אז למה אנחנו עוסקים ב"לא לשמה"? אז הוא מסביר לנו, ש"לא לשמה" מסמל שאני רוצה להגיע ל"לשמה", משתוקק להגיע להשפעה, ולכן אני משתמש במאור המחזיר למוטב, כדי שהוא יתקן אותי ויביא אותי מהרצון לקבל על מנת לקבל לרצון על מנת להשפיע: תחילה להשפיע על מנת להשפיע ואחר כך לקבל על מנת להשפיע.

רק למטרה הזאת ניתנה התורה, כלומר, רק אם אדם רוצה לתקן את עצמו. מפני שאחרת, העסק בתורה רק מגדיל את הרצון לקבל שלו, ואז הוא, במקום "תרנגול", שמשתוקק לאור, הופך ל"עטלף" עיוור, שזה אומר שבמקום "סם החיים" התורה הופכת ל"סם המוות".

בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", סעיף ל"ג:

"והענין תבין, כי לא התירו את העסק של לא לשמה, אלא משום, שמתוך שלא לשמה בא לשמה, בהיות המאור שבה מחזירו למוטב.

אמנם, אם אין אמונתו שלימה ח"ו, ואינו עוסק בתורה ובעבודה, אלא רק מטעם, שהשי"ת צוה אותו ללמוד, כבר נתבאר לעיל, שבתורה ועבודה כאלה, לא יתגלה כלל המאור שבה, כי עיניו פגומות, ומהפכות האור לחושך, בדומה לעטלף."

זאת אומרת, אם האדם לומד רק מפני שכך ציווה הבורא, ולא לשם תיקון עצמו, כלומר לא מכניס לשָם את הרצון שלו עצמו, אז הוא "ומהפכות חושך לאור".

השתוקקות עצמית בהשגת ההשפעה, זו כל הבריאה. הבורא לא ברא בריאה כדי שהיא תתקיים באופן אוטומטי. אנחנו צריכים להוסיף את הרצון העצמי שלנו שאותו אנחנו מעצבים על ידי עבודה בקבוצה, לימוד. הרצון הזה נקרא השתוקקות רוחנית, שמהווה תוספת עצמאית לבריאה.

הבורא ברא רצון לקבל, והאדם יכול להוסיף לו השתוקקות משלו, וזה העיקר. כי דווקא זה מאפשר לנו להגדיל את העוצמה של הנברא פי "תר"ך" (620) פעמים. דווקא לזה הבורא מצפה מאיתנו. מכל מה שהוא נתן לנו מלכתחילה, אנחנו צריכים להוציא את תוספת הרצון, שזה כבר יירשם על חשבוננו. אנחנו בעצמנו יוצרים ומביאים ומגישים את הרצון הזה לבורא, ובזה מציעים לו להתגלות. אנחנו בעצמנו מבקשים ממנו להתגלות ובזה עושים לו נחת רוח.

וזה אפשרי, רק אם האדם לומד בקבוצה, עוסק בהפצה, משתמש בקנאה, תאווה וכבוד שלו ש"מוציאים את האדם מהעולם הזה". בזה הוא מעצב בתוכו רצונות נוספים, בכך שמשתדל להתקשר עם אנשים אחרים, עם הכלים השבורים שחתוכים ומנותקים ממנו, עובר עליות וירידות. רק במקרה כזה מתגבש בו רצון נוסף משלו, שנקרא "השתוקקות רוחנית", שאיתה הוא מגיע לקבלת התיקון.

אם האדם עוסק בתורה ובעבודה, אלא רק מטעם שה' ציווה אותו ללמוד, ולא מפני שרוצה בעצמו להשיג השפעה, אז מהתורה הזאת יוצא חושך. כמו שכותב בעל הסולם בהמשך של סעיף ל"ג, מתוך ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות":

"ובחינת עסק כזה, כבר יצאה מרשות שפחה דקדושה, כי לא יזכה ח"ו על ידיה לבוא לשמה. וע"כ באה לרשות השפחה דקליפה, שהיא יורשת את התורה והעבודה האלו, ועושקתן לעצמה.

ולפיכך רגזה הארץ, דהיינו השכינה הקדושה, שנקראת ארץ, כנודע. כי אותן התורה והעבודה, שהיו צריכות לבא אליה, לרכושה של השכינה הקדושה, עושקת אותן השפחה בישא, ומורידה אותן לרכושן של הקליפות. ונמצאת, השפחה יורשת, ח"ו, את הגבירה."

מתוך שיעור על "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 13.11.2013

ידיעות קודמות בנושא:
איסור לימוד תורה רק לפי הציווי של הבורא
שפחה נאמנה לגבירתה
לאן תמתג את הטריגר הראשי שלך?

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/38VHl

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest