דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / היום כל הדרכים מובילות לניו ג'רזי

היום כל הדרכים מובילות לניו ג'רזי

laitman_2012-03-25_461_w.jpg

מתוך השיעור מניו-ג'רזי

שאלה: האם יש הבדל אם אתה רואה את הכנס מהבית על מסך המחשב, או מגיע ישירות לכנס עצמו? האם אדם מקבל איזו תוספת מזה שהוא נמצא פיזית בכנס?

תשובתי: אתם וודאי יודעים, שבמאה ה- 19 בקרב אנשים עשירים היה נהוג לרכוש מקום אישי או מקום ביציע באופרה או בתיאטרון. ואם אדם היה רוצה לשמוע אָרִיַה (Aria) אהובה באופרה, הוא היה יכול להגיע ל- 15 הדקות האלה, לקבל תענוג ולחזור הביתה. בזמנו לא היו טייפים להקלטה, שום סוגי הקלטה אחרים, ואדם היה נאלץ להגיע לתיאטרון או לאופרה ולשמוע סימפוניה או לראות הצגה.

מאוחר יותר הומצאו הטייפים, הטלוויזיות, אז מדוע התיאטראות עדיין לא נסגרו? למשל, עלות הכרטיס לאופרה האיטלקית, כדי לשמוע זמר מפורסם, הוא גבוה מאוד. פעם הלכתי לאופרה בלונדון, והמקום הכי זול ביציע העליון ביותר עלה 40 לירות סטרלינג. אבל אנשים בכל זאת ממשיכים ללכת לשם, מפני שאי אפשר להעביר את זה דרך המסך.

לחוויה שלמה צריך להימצא באותו המקום. "מקום" זהו מושג רוחני, שקיים גם כן בעולם שלנו.

ולכנס קבלי זה מתייחס במידה רבה עוד יותר, כי אנחנו הרי מתאספים כדי להתחבר! ולצורך זה לא מספיק לראות אותך במסך או לשמוע דרך המיקרופון. אם אפילו האופרה לא משאירה את אותו הרושם בהקלטה כמו במופע חי, אז מה כבר אפשר לומר על רגש האיחוד והחיבור.

כל המטרה של הכנס, היא החיבור. לזה מוקדשים כל האירועים, הסדנאות, הדיונים. זהו תהליך חי אחד ויחיד, שלא ניתן להעביר בשום צורה אחרת. לשם כך אני מוכן לנסוע לכל קבוצה, לכל נקודה על פני כדור הארץ, למרות שזאת מעמסה די גדולה עבורי. אבל אין ברירה, אני לא יכול לבצע את המשימה שלי בצורה אחרת, ואתם לא יכולים להשיג את המטרה בצורה אחרת.

ורק אם מישהו גר במקום מאוד מבודד ואין לו שום אפשרות להגיע, ובאמת אינו יכול (את זה הוא יצטרך להוכיח לבורא ולא לנו), אז ככל הנראה קיים איתו חשבון אישי מיוחד. אבל אני לא הייתי מפספס בשום אופן את ההזדמנות להשתתף בכנס.

ישנה דוגמה מאוד מפורסמת, איך איזה אדם שחי לפני שלושת אלפים שנה בנגב ועסק בחקלאות, היה מגיע ברגל פעם בשנה ללמוד בבית המדרש בירושלים. הייתה לו אפשרות להישאר ללמוד יום אחד בלבד, מפני שהדרך הייתה כל כך ארוכה, שהוא מייד היה צריך לחזור כדי להתחיל בזמן את העבודות בשדה. עד היום יש יום מיוחד בשנה, שנקרא על שמו: "בַּ‏‏ר בֵּ‏י רַ‏ב דְּחַ‏ד יוֹ‏מָ‏א" (מארמית: "תלמיד של יום אחד") שבו כולם יושבים ולומדים.

אי אפשר ללא מגע פיזי אישי שבו אנחנו נמצאים יחד, להעביר אנרגיה מאחד לשני. לכן אנחנו קיימים בעולם הזה! העולם הזה מיוחד בכך, שמאחר וכולנו אגואיסטים, רק בדרך כזאת אנחנו יכולים להתחיל את הקשר בינינו.

כי אנחנו הרי עדיין לא מחוברים בקשר רוחני. ולכן ניתנה לנו עוד מדרגה אחת יותר נמוכה, שנקראת "העולם הזה", מציאות מדומה שבו נולד החיבור שלנו. ובהמשך הוא כבר ממשיך לגדול ברוחניות.

זה כמו פרח שלא צומח עד שהגרעין לא נרקב באדמה וממנו מתחיל לצמוח נבט, שהופך לפרח. כך גם אנחנו צריכים להתחיל את הקשר שלנו. ולמרות שאנחנו נמצאים בעולם אגואיסטי, הזרע שלנו צריך להירקב בקרקע האגואיסטית הזאת וממנו יצמח נבט חדש.

אבל השלב המקדים הזה, כזה קשר פיזי בינינו, הוא הכרחי ולכן קיים כל העולם הזה.

אני חושב, שלאחר מילים כאלה, צריך להתרחש "פיצוץ" וכל מי שעדיין לא נרשם, שירוץ מייד ויירשם לכנס. אני במקום אדם שחי באמריקה, לא הייתי נשאר בבית…

אתם יכולים להתקין לעצמכם טלוויזיה עם המסך הגדול ביותר, ליצור את התנאים הנוחים והאידיאליים, לקחת חופש כדי שאף אחד לא יפריע לכם להסתכל, אך בכל זאת זה לא ייתן לכם קשר ממשי. אתם תפספסו את העיקר, את ההרגשה הפנימית, ותראו רק את התמונה החיצונית.

מתוך שיעור על מאמר מספר "שמעתי" בארה"ב, 09.05.2012

ידיעות קודמות בנושא:
קצת פחות חוסר החלטיות
המדרגה ההכרחית
בשביל מה אנחנו נוסעים לכנס?

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/5wZQL

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest