החישוב שעושה ממני אדם

כדי שתכונת האור תחדור לתוך הרצון, מתבצע תהליך ירידה מיוחד.

קודם כל מוסיפים לרצון את ההרגשה שהוא מנוגד לאור. כתוצאה מכך, הוא אינו יכול לסבול את עצמו ומבצע צמצום.

ולאחר מכן הרצון מחליט: "אני זקוק למסך". במילים אחרות, הוא זקוק ליכולת להידמות לאור באמצעות פעולה משלו. זה אומר שהוא בכל זאת יהיה נפרד מהבורא ויעמוד מולו כמו אורח מול בעל הבית. מבלי לקבל שום דבר מבעל הבית, האורח בכל זאת מרגיש שהוא מנוגד לו וסובל מכך.

אינני רוצה את המטעמים שבעל הבית הכין. אני דוחה אותם. אך בעל הבית בכל זאת מציע לי לטעום משולחנו ומצטער על כך שאינני לוקח את המתנות שלו. ואז אני מקבל אותם, ויחד עם זה ברור לגמרי שאני עושה את זה רק מפני שאני רוצה לגרום לו נחת רוח.

ולכן האור והנברא מרוחקים זה מזה, מפני שהם מנוגדים זה לזה. האור רוצה למלא את הנברא (1), והנברא דוחה אותו לאחור (2). אך לאחר מכן, כשהאור בכל זאת חוזר ו"מפציר" בו (3), הנברא כביכול עושה לו טובה ומסכים לקבל ממנו (4). קבלה כזאת נחשבת להשפעה. וכך מתפתחים היחסים ביניהם.

מדובר על ההתפתחות באמצעות המסך. הנברא הוא מקום הרצון, אך לפני הרצון הזה עומד אצלו המסך. הוא כביכול מעמיד מעליו "מחיצה" ומחליט לעצמו: לא משנה כמה אור יגיע אליי (1), אני קודם כל אדחה אותו (2). אך האור בכל זאת לוחץ עליי (3), ולכן אני מבצע חישוב (?): כמה אני יכול לקבל. את הכמות המתאימה אני מכניס פנימה, וכך אני מקבל את ה"כיבוד" הזה (4).

החישוב הופך לגורם נוסף: כמה אני מסוגל לקבל כדי לגרום לבעל הבית תענוג באותה המידה שהוא רוצה לתת לי? והחישוב הזה עושה ממני אדם. הרי בכך אני קובע את העצמיות שלי, בניתוק מלא מבעל הבית, ופועל בדומה אליו. הוא לי ואני לו. או כפי שכתוב בשיר השירים: "אני לדודי ודודי לי".

כשהנברא נוהג בדומה לבורא, הוא מגיע למצב המתוקן, והקבלה הזאת עושה ממנו כלי רוחני. מדוע "כלי"? – מפני שהוא יכול לקבל אור. מדוע "רוחני"? – מפני שהוא דומה לבורא, משפיע כמוהו.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש "ביאור לפתיחה לחכמת הקבלה", 04.03.2011

ידיעות קודמות בנושא:
האור בכלי: לא סתם ממלא אלא ממש מחלחל
2011 – זמן העלייה
המילוי הוא המסך והאור החוזר