הזדמנות של פעם בחיים

שאלה: הכנס הקרוב גורם לי להרגיש פחד ולחץ גדולים מדי. אין הרגשה של שמחה ואהבה, אלא רק הוראות וסכנות. כבר ממש לא בא לי לנסוע לכנס. למה הגעתי למצב כזה?

תשובתי: מפני שאף פעם לא חשבת שכנס הוא לא פיקניק. תמיד הגעת לכנסים שלנו כמו לפסטיבל, שמלא בהרצאות, הופעות, ריקודים, סעודות… אם האדם מעורר את עצמו בעזרת הפעולות האלה, אז בשבילו הן רציניות ומועילות. ואם לא, הוא פשוט יכול לשמוח מהחיים, מבלי לגשת לעיקר.

כך גם בעבר, אנשים היו באים לבית המקדש מפני שתמיד היה שם בשר טרי ויין טוב. אבל אחרים היו מגיעים לשם במחשבות קצת שונות.

היום אנחנו מעוררים את האדם להבין היכן הוא נמצא. כל אחד חייב להבין את זה ולהסכים עם זה. בכל אחד צריכה להיות חרדה גדולה ביותר. התורה אפילו מתארת את המצב הזה בצורה חיצונית של קולות וברקים וכדומה. כל זה באמת כך.

ויחד עם זאת, המצב הכל כך חשוב הזה צריך לעורר בנו שמחה. אתה אמנם בגבורות, אבל מתגלה לך מדרגה עליונה יותר, אם כמובן תהיה ראוי לה. ואם לא, כאן יהיה מקום קבורתכם. אז תחליט האם כדאי לך להגיע.

האיכות של המשתתפים חשובה יותר מהכמות. ההפצה ההמונית של עיקרון הערבות ההדדית היא דבר אחד, אבל העלייה הרוחנית במדבר היא כבר דבר אחר.

אם האדם יגיע לשם כמו לפיקניק, הוא יגרום לעצמו נזק רב. הוא ידלל את כוחותינו ויפריע לנו עם המחשבות והרצונות הזרים שלו – והוא ייענש על כך בעתיד. לאדם כזה לא כדאי להגיע. יש כאן מקום רק לאלה שמכוונים בצורה רצינית ביותר.

אני אבין אנשים שיחליטו להישאר בבית. זה דווקא יהיה יחס רציני: האדם מפחד, לא בטוח בעצמו, מבין שבפנים הוא עדיין חלש…

נו אז מה, אולי בעוד אלפיים שנה תהיה לך עוד הזדמנות?

מתוך שיעור בנושא "תקנון הכנס בערבה", 20.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הכרחי ומספיק
ארבעה תנאים
לשים את הקלפים על השולחן