ההצגה שלנו

שאלה: קשה לנו לעורר זה את זה על ידי מעשים חיצוניים, ואילו המעשים הפנימיים חומקים מאיתנו. מה לעשות?

תשובתי: העניין הוא שכל אחד מכם נרדם, מתייאש. זה טבעי וזה יימשך עד שתרגישו שכל אחד תלוי באחרים וחייב לדאוג ולחשוב עליהם. אני חייב להבין שהרצון שלי תלוי בך, והרצון שלך תלוי בי. רק אז נגיע לחיסרון האמיתי.

היום אתם מחפשים את החיסרון הזה באופן אישי, אינדיבידואלי, ולא ביחד, באופן כללי. כל אחד חושב על איך להגדיל את החיסרון הפרטי שלו, וזה לא נכון. זה לא יצליח לך. להיפך, אתה תירדם. שום דבר אחר לא יכול להיות כל עוד האדם עושה חשבון רק לעצמו. ביחידות אף אחד לא מסוגל לקבוע אפילו מגע קטן ביותר עם הרוחניות, כי היא הפוכה ממנו לחלוטין. אנחנו עדיין לא מתארים לעצמנו את כל העומק של התהום הזאת.

אבל יש לנו אפשרות לבצע קפיצה, לסגור את המרחק שמפריד בינינו לבין העולם הרוחני. וזה תלוי בקבוצה, בצורה שבה אנחנו משׂחקים בתוכה, משחקים משחק כזה שלא ניתן לברוח ממנו. החברים כל הזמן צריכים להציג לי: כולנו יחד על הבמה בכל תמונה, בכל חלק של ההצגה. בלי זה שום אמצעים לא יעזרו.

נאמר: "גיבור לא יינצל ברוב כוח". לשם כך דרוש הכוח של הבורא, ואותו ניתן להזמין רק דרך הקבוצה. אנחנו צריכים לחשוב בכיוון הזה ולשחק כמו בתיאטרון. אנחנו צריכים לבנות את ההצגה הזאת, שבה ישתתפו כולם, ללא יוצא מן הכלל. בהצגה שלנו אנחנו משפיעים זה לזה ערבות, ומגלים את ההדדיות, ההתחשבות, הנחיצות של כל אחד בכולם ושל כולם בכל אחד. כי בלי זה לא נצא ממצרים.

אם תעבדו על זה ותיתקלו בכמה מכשולים בדרך הזאת, אז אפשר יהיה לצאת לערבה. כי יהיה לנו עם מה לנסוע, יהיו לנו הייסורים של הכלי הכללי המשותף שאינו מסוגל להתחבר. על זה נאמר: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". עבור האגו שלהם הם בנו את הערים פיתום ורעמסס, ובעצמם הם מצאו את עצמם בערי מסכנות שמאיימות לא לאפשר להם לצאת מהגלות.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 26.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
קבוצת בוני הבמה
לא ייסורים, אבל גם לא פיקניק
האריה האכזר והאוצר שלו

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/BxEEx

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest