דף הבית / כלכלה / כסף / ההיסטוריה חוזרת…

ההיסטוריה חוזרת…

דעתו של סרגיי איגישנץ, אנליסט, כלכלן בכיר בחברת ההשקעות Itinvest: "אין לקדמה אוייבים יותר גדולים, מאשר אלה שהייתי קורא להם "מקדמים מקצועיים" – אנשים שחושבים שהעולם לא צריך שום דבר חוץ מלבצע בדיוק את התוכניות המיוחדות שלהם". (אלכסיס דה טוקוויל)

… הממשלה החמירה את הפיקוח על האשראי, הבנקים הפסיקו את מתן ההלוואות ודרשו מהלווים להחזיר את ההלוואות שלהם, ללא סיכוי למחזר את האשראי. הלווים מכרו את הנכסים שלהם, או הכריזו על חדלות פירעון. בידי הנושים נשארו הביטחונות, שאותם הם מייד הוציאו למכירה.

ההיצע המופרז של הנכסים (נדל"ן ואדמות) גרמו לקריסת מחירים בשווקים הללו. במערכת הפיננסית התעורר מחסור גדול בנזילות, והפאניקה הקפיאה את כל הפעולות. הכלכלה חווה התכווצות דיפלציונית, והשלטון נאלץ להזרים לבנקים באופן בהול סכום ענקי: הוא הרגיע את הפאניקה ומילא את מאגר הנזילות, וכך מנע קריסה כוללת.

"נו ומה?" – תשאלו – "את כל זה אנחנו הרי יודעים". אבל הסיפור הזה קרה… כמעט לפני 2000 שנה! בשנת 33 לספירה, הקיסר טיבריוס עשה את מה שברננקי עושה עכשיו. אפילו הסכומים מתאימים: אם ניקח בחשבון את כמות האוכלוסייה, את גודל הכלכלה ואת משקל הסקטור הפיננסי בארה"ב, הסכום שהוכנס על ידי טיבריוס הינו שווה ערך למאות מיליארדי דולרים – סכומים בסדרי גודל כאלה מופיעים גם עכשיו ב"תכניות החילוץ", שמאז שנת 2007 היו לא מעט כאלה.

ישנן אנלוגיות גם למותו של הקיסר, שקרה שנה לאחר הכנסת ההגבלות על משרדי החלפנות על הרווח מריביות ועל מתן האשראי: הסנטורים העשירים ביותר, שביניהם היו גם בנקאים גדולים, הרגו את הקיסר. המסקנה מתבקשת: עושרם של הטייקונים הרומאים היה רב גם ביחס לזמנים שלנו: הונו של קראסוס היה כ-10 מיליארד ירוקים, ושל לפידוס – עוד יותר מזה.

הדמיון מכריח להתחיל לחשוב – האם לא מצפה לנו המשך של ההיסטוריה הרומית? למשל, בשנת 193, האוליגרך דידיוס יוליאנוס קנה את כס הקיסר מהפרטוריאנים, תוך שהוא מבטיח לכל אחד מהם סכום בסדר גודל של 150-200 אלף דולר של היום: אנשי ה"שב"כ" דאז הרוויחו לא רע.

בשפל הגדול של המאה ה-3 לספירה, כמה "תאגידים בינלאומיים" החזיקו צבאות פרטיים – ועוד כאלה שנלחמו בהצלחה מול הצבא של האימפריה: כך סוחר הפאפירוסים מאלכסנדריה, פירמוס, התנגד במשך כמה שנים לצבאו של הקיסר אורליאנוס. אם לשפוט על פי הטרנדים של התאגידים הגלובליים הנוכחיים, אי אפשר לשלול משהו באותו הסגנון בעתיד בנראה לעין. מהן הסיבות של ההתפתחויות הללו, אז ועכשיו? ננסה לברר, ובתור התחלה, נלמד את המאפיינים של הכסף המודרני.

הכסף המודרני

הבאתם לבנק 100 דולר. הבנק פותח חשבון עובר ושב, ובהתאם לדרישות הבנק המרכזי על שיעור הרזרבה של 10%, הוא ישים ברזרבות 10 דולר. את שאר 90 הדולרים הוא יעניק באשראי, יפקיד בעו"ש של בנק אחר או יקנה בהם אג"ח. מקבל האשראי יוציא את הכסף על קניית ציוד, והמוכר של הציוד הזה יקבל את 90 הדולרים הללו וישים אותם בבנק; מוכר האג"ח יעשה את אותו הדבר – ובכל מקרה 90 דולרים יהיו שוב ממוקמים בחשבונות של הבנק. הבנקים שוב יפרישו לרזרבות 10% מהם (9 דולרים), ובשאר ישתמשו. וכן הלאה. כשהבנקים מחזיקים מראש 100 דולר במזומן, הם יצרו "כסף עובר ושב":

100*{1+(1-0.1)+(1-0.1)^2+…} = 100/{1-(1-0.1)} = 100*10 = 1000 $

וזהו "הכופל הבנקאי".

במציאות, הרזרבות העודפות מורידות את ערך הכפלת הכסף, וה"קוואזי-כספים" למיניהם (שבעשור האחרון התרבו מאוד) מגדילים אותו. אבל בגדול הכול ברור: במערכת הבנקאית לא מסתובבים כספים, אלא התחייבויות לשלם סכום כסף מסוים בזמן מסוים – כלומר, נגזרים פיננסיים (חוזים עתידיים ואופציות).

בעצם הבנקים יוצרים "מינוף" (leverage) – כמו אצל הספקולנטים הפיננסיים, שלהם הברוקר מאפשר לפתוח פוזיציות על סכום גדול יותר ממה שמונח להם בחשבון. מנגנון כזה יוצר המון "שיטות להחזרת הון" בכלכלה, אך מקריס את הנכסים הפיננסיים ואת הכלכלה בעת דרישה המונית של התחייבויות למילוי.

הרי אם תסגרו את החשבון ותקחו את 100 הדולרים, אזי תעוררו "כופל הפוך" (deleverage): הבנק, כדי לתת לכם כסף, ימכור את האג"ח, וגם הקונה שלהם צריך למכור משהו כדי למצוא כסף לקנייה, וכן הלאה. בסופו של דבר, לקיחת 100 הדולרים תיצור ירידה של כמות הכסף העובר ושב ב-1000 דולר. כאשר יש הרבה אנשים או פירמות כאלה (למשל, אם הרווחים ירדו, ואת ההתחייבויות צריך למלא כמו קודם), "כמות הכסף הרחבה" קורסת מיידית, ומעוררת משבר בנזילות הבנקאית, קריסת שווקים וקריסה דיפלציונית של הכלכלה. וכך חוזרת ההיסטוריה מימי טיבריוס, כמו גם המשברים של ארה"ב בשנים 1907, 1929 ועוד.

המנגנון הזה יוצר זינוק של ה"מחזור": היפר-צריכה, בועת אשראי, ספקולציות – כך היה גם עכשיו. היחס בין כמות הכסף לבין בסיס הכסף בארה"ב זינק עד לשיא של 16.5 וצנח עד לשפל 5.5. חובם של האמריקאים (ביחס להכנסה) הכפיל את עצמו תוך רבע מאה – ועכשיו ייקח זמן רב כדי להחזיר אותו לרמה הנורמלית. בשיאו, המחזור השנתי של שוק המניות הגלובלי היה 50-100 טריליון דולר, שוק המט"ח היה מעל ל-1 קוואדריליון, שוק הנגזרים הפיננסיים הגיע ל-5-6 קוואדריליונים. נפח הנגזרים שמחוץ לבורסה גדל ב-7 שנים פי 7, והגיע ל-700 טריליון, כאשר התוצר העולמי הגולמי שווה ל-60-65 טריליון בסך הכול.

צצו כלים פיננסיים מסדר שלישי ורביעי – נגזרות על נגזרות על נגזרות! מה לעשות איתן עכשיו – לא ברור. סכומי העתק של ה"נכסים" הללו מעמיסים ללא תועלת על המאזנים. כל המחזור קשור לאשראים, והסקטור הפיננסי אוסף את ה"מיסים" שלו מכולם בכל שלבי התהליכים הכלכליים; לכן גם הנתח של הסקטור הזה מתוך הרווח הכולל של התאגידים בארה"ב זינק מהרמה הרגילה של 10%-30% לרמה של 35%-75%. הסיבה לכל זה היא האידיאולוגיה (או יותר נכון, הדת) המודרנית: הליברליזם.

הקוף הליברלי

במדע ישנן "בעיות אופטימיזציה": צריך להביא את פונקציית המטרה למקסימום או למינימום, תוך לקיחה בחשבון של כמה מגבלות על המשתנים שלה. נוצרות "משימות כפולות" – זה קורה כאשר המגבלות הקודמות עוברות לפונקציית האופטימיזציה, והיא עצמה הופכת למגבלה: זה לא ההיפך של הבעיה הראשונית, אלא זה כמו הפיכת בגד לצד השני (דרך אגב, המילה היוונית "אנטי" – פירושה לא "נגד", אלא "במקום").

למסורת הנוצרית זה ידוע (אנטי-פסח, אנטי-דור, אנטי-ישו). קיים אפילו פתגם שאומר, שהשטן הוא "הקוף של אלוהים". במקביל לכך אפשר להגיד, שהליברליזם הוא הקוף של הטרדיציונליזם: הוא דו-משמעי עבור הטרדיציונליזם: המטרות המסורתיות הופכות לאמצעים אפשריים, והאמצעים הופכים לצו שאותו יש להביא לאופטימום.

החברה המסורתית בנויה בצורה פשוטה. היא מחולקת למעמדות לפי תפיסת עולם: "כוהנים" (משרתים מטרה שלא מהעולם הזה – אחוזים בודדים מתוך האוכלוסייה), "אזרחים" (לוחמים וכל מי ששואף לרווחה הכוללת (כ-5%), ו"המוני העם" (אלה שמחפשים הנאות אישיות). צירוף הפרט למעמד מסויים מציב מגבלות על אורח החיים שלו. הדבר הגיוני, מפני שבמסורת הנוצרית, לאחר החטא הקדמון, כל אדם עלול לשקר, ולכן יש לשים גבולות כנגד הפקרות חסרת גבולות: חוץ מגבולות פונקציונליים (קטגוריאליים) ישנם גם גבולות מקצועיים (תאגידיים) ומקומיים (קהילות מקומיות).

מצד שני, בני האדם נולדו בצלם אלוהים, ולאדם יש חופש בחירה, שמסוגל לנטות אל הטוב, ולכן הושאר לאדם "מרחב חופשי" בחיים הפרטיים וניתנה הגנה לחלשים מפני עריצותם של החזקים. מטרת החיים היא לשרת את האל ואת בני האדם; ההגבלות הוכתבו על ידי הנורמות המוסריות (בכלכלה התבנית היא "בעל-בית חזק"); אבל הן לא נכנסות לתוך פונקציית המטרה, מפני שחיי האדם אינם תלויים בגודל רכושו.

בתקופת הליברליזם "הקוף של האל" הגיע לקדמת הבמה. "אין לליברליזם שום מטרה אחרת, מלבד העלאת רווחתם החומרית של בני האדם, ללא קשר לצרכים הפנימיים, הרוחניים והמטאפיזיים שלהם. הוא לא מבטיח לבני האדם אושר או פיוס, אלא רק מילוי מקסימלי של הרצונות, שיכולים להתמלא על חשבון פעולה הדדית עם חפצי העולם החומרי" (ל. פון מיזס, "הליברליזם במסורת הקלאסית", הקדמה).

כל השאר הפך לאמצעי לקידום המטרה הזאת: החופש, הקניין, השלום, שנחשבים ל"ערכי הליברליזם": מיזס כתב, שאם העבד היה יותר אפקטיבי מהאדם החופשי, אזי היה כדאי להעדיף את העבדות. במובן הזה, המרקסיזם הוא רק גרסה נוספת של הליברליזם: פונקציית המטרה זהה, אולם האמצעים שונים: הבעלות הציבורית יותר אפקטיבית מהפרטית בשלב מסויים של הגדלת הייצור.

דרך אגב, כל צורות הליברליזם סותרות באופן ריאלי את חופש הבחירה, שאותו מחליף הדטרמיניזם – הביולוגי, הפסיכולוגי או החברתי: אצל הליברליסט יש לאדם רק את הצד הפיזי והנפשי, ואילו המרקסיסט בוחן את החברה בכללותה (האדם הפרטי הוא חלק מהלגו, שצריך "להתמזג עם המגמה האובייקטיבית" ובכך למצוא סיפוק). בגישה הזאת נוצר הגלובליזם: ככל שהשוק המשותף גדול יותר, כך רמת חלוקת העבודה גבוהה יותר. זאת אומרת שהייצור גדל: פונקציית המטרה גדלה! מתנגדי הגלובליזם קראו לגלובליזם מסוג זה בשם מונדיאליזם.

השקר הגלובלי

המונדיאליזם מחריב את המבנה הטבעי של החברה. נעלמים המעמדות, התאגידים, הקהילות המקומיות והמשפחות, ונשאר רק "כוח העבודה". ואילו עולם הפסיפס של המוני העם מתדרדר אל האפרוריות המדכאת של הצרכן. אי אפשר להפוך את הקרתנים לאזרחים – אלה אנשים שונים; אבל הלוחמה נכללת בתוך המסחר, וההמונים נדחפים אל הצבא; ואילו המלחמות בזמנים החדשים הן אכזריות מאוד. הרי הקרתן מכיר רק שיטה אחת להילחם: "תמות אתה היום, כדי שאני אמות מחר". היום אנחנו מגיעים לכמות הקורבנות של הקרבות הגדולים של ימי הביניים בדקות ספורות – ואילו כל מבצע פריפריאלי (כגון האחרון שהיה בלוב) הופך להיות הרבה יותר עקוב מדם מאשר כל מלחמת מאה השנים. זכות הבחירה "הכוללת-השוויונית-הישירה-החשאית" הפכה את הפוליטיקה לקרקס: המנהיגים עושים שמיניות באוויר כדי למצוא חן בעיני הבוחרים: המנהיגים הציבוריים של המדינות המובילות הופכים עם הזמן להיות יותר ויותר דומים לליצנים.

"המתקדמים המקצועיים" מקללים את האכזריות של ימים עברו. אך זהו שקר: ההיסטוריונים מעריכים את כמות ההרוגים על ידי האינקוויזיציה הספרדית בכ-3000-5000 איש ב-353 שנים, ואילו הלוחמים הצרפתים לטובת "חירות-שוויון-אחווה" הרגו אותה כמות של אנשים כל יומיים; ובמקביליהם הרוסים מפחיד אפילו להיזכר. האינקוויזיציה הארורה בספרד, איטליה ופורטוגל שרפה לא פחות מ-99 מכשפות – ואילו "שלטונות העם" טובי הלב מארגנים ציד מכשפות באופן קבוע.

התנועה החופשית של הסחורות, האנשים והכספים דרך הגבולות מעוררת טרור, שכדי להילחם בו חופש הפרט נפגע בסדרי גודל שלא היה כדוגמתם. וזה לא עוזר. על פי הנתונים האחרונים (R.A. Pape, J.K. Feldman. Cutting the Fuse: The Explosion of Global Suicide Terrorism and How to Stop It. University of Chicago Press, 2010)), בשנים 1980-2003 היו 350 מתקפות של מחבלים מתאבדים, ואילו בשנים 2004-2009, היו כבר 1833 מתקפות כאלה (זאת כאשר נתח הפעולות האנטי-אמריקאיות גדל מ-15% ל -92%). בדור-דור וחצי האחרונים רמת ההרג (הרמות מחולקות ל-100 אלף איש) בארה"ב גדלה פי 4-5, בבריטניה וברוסיה – פי 3; ורמת ההתאבדויות גדלה פי 2.

בניגוד לרעש הליברלי, עקרונות ההומאניות לא נולדו בהצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, אלא עוד על ידי עורכי הדין הרומיים של המאות ה-2 וה-3 ונכנסו לתוך אורח החיים דרך חוקי יוסטיניאנוס (המאה ה-6). "לפי החוק הטבעי כולם נולדים חופשיים" (אולפיאנוס). "השכל האזרחי יכול לפגוע בזכויות אזרחיות, אך לא טבעיות" (גאי). "החופש הוא האפשרות היחידה של כל אחד לעשות את מה שהוא רוצה, אם הוא אינו פועל באלימות ואינו עובר על החוק" (פלורנטין). "אף אחד לא צריך להיענש על מחשבותיו" (אולפיאנוס). "אסור להאשים בדרך אחרת מלבד על פי מסמכים כתובים או בעזרת עדים" (פאולוס). "במקרים של ספק תמיד יש להעדיף את האפשרות של העונש הקל יותר " (גאי). "אסור שבני הבית יובאו כעדים" (אולפיאנוס). "עבירה או עונש של האב, בשום מקרה אינה מהווה כתם על המוניטין של הבן" (קאליסטראטוס). "אסור להעניש פעמיים על אותו הדבר" (גאי). "אין לגרש אדם מביתו" (פאולוס). "יש לחוס על הטירונים" (מודסטינוס). "כל החוקים והזכויות מאפשרים להתגונן בכוח מפני אלימות" (פאולוס).

בטווח הארוך המונדיאליזם מחריב את פונקציית המטרה של עצמו. מודל רמזי וחתן פרס נובל אדמונד פלפס יצרו את "כלל הזהב": על מנת למקסם את הצריכה הכוללת יש לשמור שרמת ההשקעות נטו תהיה שווה לרמת הרווח על ההון. אם יש יותר השקעות, אזי כוחות הייצור הופכים להיות חזקים יותר מהביקוש, מה שמביא למשבר של דיפלציה בייצור. במקרה ההפוך כוחות הייצור אינם מספיקים כדי לספק את הביקוש, ואז נוצרת אינפלציה ושורה של תהליכים שליליים (עלייה חדה בריביות, קריסה של האשראי), שמביאים לקריסה של הכלכלה.

עקרונות דומים צצים גם במודלים מתמטיים אחרים, ויוצרים את פילוסופיית "הכביש המהיר": אסור לאפשר סטיות גדולות מדי מהמסלול האופטימלי, ולשם כך יש צורך במדיניות אנטי מגמתית של הממשלות (בירידה לתמרץ את הביקוש, בצמיחה לצמצם). אבל בשוק החופשי קיימים קשרים הפוכים חיוביים (העשירים מתעשרים והעניים נעשים עניים יותר) – כפי שמתקבל בבעיית "המשחק הבטוח", שבה במשחק תחרותי "כאשר כל שאר התנאים זהים" (הפטיש של הליברליזם), סיכויי הניצחון פרופורציונליים להון ההתחלתי של השחקנים. לכן, עם הליברליזציה וחוסר הפיקוח, המערכת יוצאת משיווי משקל – ומתרחקת מהכביש המהיר יותר ויותר, ואז מגיע החורבן.

בארה"ב, מאז 1980, נתח העשירים בהכנסה הכוללת גדל, בעוד 8 העשירונים התחתונים נדחקים הצידה. הביקוש הכולל צונח: העשירים חוסכים יותר מהממוצע, ולכן עם אותה ההכנסה הכוללת, ככל שנתח העשירים גדול יותר, כך הביקוש הכולל נמוך יותר.

בתקופת הקיינסיאנים (1960/80) קצב הצמיחה הממוצע השנתי של התוצר הגולמי לנפש בארה"ב היה 2.6%, ואילו בתקופת הניאו-ליברלים (1980/2000) הוא ירד ל-2%. וזה עוד צנוע: בכלכלות עניות יותר, קצב הצמיחה הואט פי 2-4, וב-20% המדינות העניות ביותר הוא הפך להתכווצות; באפריקה הדרומית לסהרה, צמיחה של 36% התחלפה בהתכווצות של 15%; באמריקה הלטינית 75% הפכו ל-6%.

בכל מקום נצפתה צמיחה חדה בריבוד הנכסים; בכל מקום הואטה גדילת תוחלת החיים הממוצעת. האבידות השנתיות של מרבית המדינות בגלל הליברליזציה של השווקים במסגרת הסכם הגאט"ט של ארגון הסחר העולמי וההסכמים להגנת הקניין הרוחני, מגיעים לסכומים שבין עשיריות האחוז לבין עשרות אחוזים של התוצר הלאומי הגולמי; חוסר האיזון של הסחר העולמי ושל הסכומים שהוקפאו ברזרבות המט"ח של המדינות היצואניות גדלו בצורה חדה.

ובכן, הגלובליזציה קרסה גם בפרדיגמה הליברלית, והעיקר שמשקלם של התאגידים העולמיים ורווחיהם של המנהלים עלו בחדות. ברומא קרה אותו הדבר: הלאטיפונדיסטים, שהפכו להיות חזקים יותר מהמדינה, הם אלה שחיסלו אותה. ומה מחכה לנו?

מה הלאה?

הביקוש הכולל צונח, הגיע זמן התשלום. הוא לא כל כך חריף, הודות לחובות התקציביים – אבל גם לשיטה הזאת המשאבים כמעט אזלו. מה שמעוות את התמונה הן ההונאות הסטטיסטיות, שמורידות את האינפלציה ל-3-5% (זוהי שיטה עולמית – תודה רבה לגלובליזציה!); הגורמים הרשמיים טוענים שהמשכורות הריאליות של האמריקאים נמצאות בשיא. אך במציאות הן צנחו מאז שנת 2000 ב-23.5% עד לרמה של שנות ה-60.

ירידת המשכורות הריאליות בבריטניה (ב-16.5% מאז השיא בשנת 2002) היא הגרועה ביותר ב-200 השנים האחרונות, מאז מלחמות נפוליאון והמצור הקונטיננטלי – ועלול להיות גרוע עוד יותר! המשבר יימשך עוד כמה שנים, שיהיו קשות: התל"ג של המדינות המובילות ייפול מהשיא פי 1.5-2.

בכל הפעמים הקודמות, היציאה מאסונות כאלה התבצעה באמצעות הרחבת השווקים ופריצות הדרך הטכנולוגיות – אבל עכשיו השווקים כבר עולמיים, וזה אומר שכבר אין לאן להתרחב. יתרה מכך, מימדי הצריכה נתקלים במגבלות של משאבים. במקרה של הרחבה נוספת, המגבלות יעמדו במלוא קומתן.

כך שהמשבר יהיה ממושך, והיציאה ממנו – קשה. בשנים הקרובות אנחנו נראה התרחקות חדה מהגלובליזציה. המערכת הפיננסית העולמית המאוחדת תתפרק לאיזורים מבודדים; רוב המדינות תחזורנה לפרוטקציוניזם; ניאלץ לשכוח מהליברליזציה והחלשת הפיקוח. במהלך המלחמה על השלטון, העושר וההשפעה, הטייקונים מסוגלים לשפוך דם רב: התהליך עבר את נקודת האל-חזור, וזה אומר שהתקופה הנוכחית הולכת להיות מאוד 'שמחה'".

התייחסותי: אבל המחבר לא לוקח בחשבון את המצב החדש של החברה – הקשר ההדדי שלה – ולא חוקר את המציאות השונה לגמרי שנולדת עכשיו: חברה אינטגרלית, שאותה הטבע כופה עלינו במסגרת האבולוציה של החברה העולמית.

זהו מצב חדש עם חוקים חדשים לגמרי: חוקי ההשפעה והחיבור, שיתגלו כהכרחיים כתוצאה מדרך של ייסורים מאולצים, או כתוצאה משינוי מודע של האדם והחברה על ידי שיטת הקבלה. ובאשר להצהרה ש"התקופה הנוכחית הולכת להיות מאוד 'שמחה'" – אני מסכים עם המחבר לחלוטין!

ידיעות קודמות בנושא:
מחשבות על מה שקרה
כלכלה דרמטית
ייצור בועות במקום ייצור סחורה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/mivo6

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest