דף הבית / חינוך, ילדים / ההחלטה הנכונה היחידה היא חיבור

ההחלטה הנכונה היחידה היא חיבור

כאשר המדינות הציוויליזיציוניות התפתחו מספיק, הן החלו לפתח מדינות ששמן כביכול "מדינות העולם השלישי" (באפריקה ובאסיה) הן נכנסו לתוך שאר המדינות הללו, בכדי לבסס שם מפעלים ולבנות את כל התשתית.

אבל כדי לארגן את הייצור, יש צורך להרחיב את רמת ההשכלה של האנשים, לכן נפתחו שם בתי ספר. יחד עם זאת, המדינות המפותחות החלו לקבל אליהן לאוניברסיטאות אנשים מאותם המחוזות. ומאז, כל האנושות הפכה להיות מאוד קשורה זה בזה ברמת ההשכלה, השלום, המדע והתרבות.

כיום את כל מדינות העולם קושרים קשרים מאוד הדוקים. כך האמריקאים מתבדחים כשמספרים שהם רוצים להתקשר מניו-יורק לבוסטון, אז קודם הם נכנסים לערוץ הקשר עם המפעלים בהודו, שהם לאחר מכן מקשרים אותם עם הקווים הרצויים. יוצא מכך, שהקווים הטלפוניים הללו עד כדי כך קושרים בינינו שאין בינינו הרגשת המרחק, אין לזלזל בשום מדינה ולא נלקח בחשבון, שיהיה צורך לקבוע כבלים אל מעבר ליבשת אחרת.

אם נתעמק בעניין זה עוד יותר, אז נראה, שכל כדור הארץ עטוף ברשת קשר רב צדדית ועצומה. והיום כבר אי אפשר לבנות משהו או לבשל משהו, אם אין לך מספיק ידע או אפשרויות לקבל את המכשור המתאים ביותר מכל ספר שבעולם או מידע שנדרש ממקצוענים. כך היום בנוי העולם.

כל הקשרים הללו התפתחו במהלך המאה האחרונה, ולפתע גילינו שהמערכת הזו לא עובדת בגלל סיבות רבות. מומחים ופסיכואנליטיקנים בתחומי הכלכלה, הסוציולוגיה ומדעי המדינה, מציעים פיתרון לבעיה, כל אחד בסגנון שלו. אך, בסופו של דבר, ישנו רק פיתרון אחד פשוט: המערכת הזו דורשת מאיתנו קשר יותר פנימי.

ובכדי להמשיך את ההתפתחות שלנו אנחנו חייבים להגיע לקשרים יותר הדוקים ולהבין ולקבל את הצורך בערבות הדדית, כלומר אנחנו תלויים זה בזה, חיים בכדור ארץ אחד, ואין לנו דרך אחרת חוץ מלהרגיש שכולנו קיימים כמו משפחה אחת.

במילים אחרות, התפתחותנו החלה מאותו הרגע שבו התחלנו למכור זה לזה את מה שהיינו מייצרים: מכשור, מזון וכו'. בהדרגה התחילו להיווצר ארגונים משותפים, בנקים בינלאומיים, החלו להתאחד הבורסות. אני יכול לבצע פעולות בבורסת טוקיו, ולאחר מכן בבורסה בגרמניה, מוסקבה וניו-יורק, לא חשוב איפה ומה אני מוכר, כי בכל מקום בעצם הכול אותו דבר. אני רק מחשב איפה כדאי לי להשקיע ואיפה לא כדאי.

אבל הכסף שמור במקום אחד, ובשימוש בדואר אלקטרוני הבנקים מעבירים זה לזה אסמכתאות על הפעולות שבוצעו, וזה מספיק. אפילו לא חשוב לנו היכן הכסף נמצא פיזית, מכיוון שאנחנו סבורים שהזהב הוא שווה הערך שלהם. יתכן והכסף עצמו שמור איפה שהוא באחת ממדינות "העולם השלישי" כמו בכספת של כל מלאי הזהב שקיים, העיקר שתהיה שם ספירה מדויקת.

כפי שכבר אמרתי, לאחרונה אנחנו מרגישים שבצורה כזו חיינו לא יכולים להימשך. במיוחד זה נוגע לאירופה. מצד אחד המקום הזה מפותח מאוד, מצד שני, הפירוד שם חוגג. ואנחנו רואים שבגלל הפירוד הזה הם חסרי הזדהות פנימית, הבנה, והרגשה, שהם שייכים לאותה המערכת. זה עוצר את כל המדינות של השוק המשותף, כי השוק המשותף לא מספיק, ישנה נחיצות לאחד את כל המדינות הללו בקשרים הרבה יותר הדוקים, וזה לא פשוט.

הקושי הוא בכך שעלינו להיות קרובים יותר זה לזה ברוח, בהתאם להבנת המצב, להודות בחוסר היכולת להתקיים זה בלי זה. לכן יש צורך להעביר דרך החינוך במדינות אירופה (מדובר על 30 מדינות), את ההבנה שהקשר ההדדי בינינו הוא חובה.

ברור שזה כך, אך הבעיה היא שגם הפוליטיקאים, מקבלי ההחלטות, המדענים, מעמד הביניים, והעם, אומנם מבינים בשכל את הנחיצות בשינוי, אך רגשית עוד לא מוכנים לוותר על חייהם האישיים ותכונות הלאום שלהם.

אך למען האמת, אנחנו סבורים שאין גם צורך בכך. האדם לא צריך לשנות את התנהגותו והרגליו, השייכים לתרבות ומנהגי הלאום שלו. הוא צריך להתעלות מעליהם אל עבר קשרים עם האחרים, אל עבר הערבות ההדדית.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 5, 27.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
נבנה את הגג המשותף של העולם
קבוצת בוני הבמה
שני כוחות – חוק אחד

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/PbfjP

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest