דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / ההופכיות מהבורא היא הקשר עימו

ההופכיות מהבורא היא הקשר עימו

בעל הסולם, מאמר "סוד הכף דאנכי": "הנה בחינת מלכות המלובש בעולמות, נקרא אני. ומשתלשל עד העשיה, והיא היא, בחינת פירודא המורגש לכל אדם, לבחינת ישות לפני עצמו, בהרגש "האני" שבו ובהתפשטותו, רוצה לכבוש כל העולם כולו, לחפצו ולהנאתו, שזה ענין כח השבירה שבעשיה, אני אמלוך, דהיינו, מניצוצות קדושים שלא נבררו עוד."

אנחנו צריכים להבין שהרצון לקבל שמנותק מהבורא ומרגיש את עצמו הפוך ממנו ומשתוקק למלוך, הוא בעצם מלאכותי, לא קיים. הוא נברא כמשהו מדומה, כדי להיות בניגוד קוטבי לבורא.

הוא נברא כהבחנה בלבד רק כדי ליצור הרגשת ההופכיות לבורא. הסיבה היחידה לחשיבותו היא, שהוא נותן לנו להרגיש את הופכיותו מהשפעה, אין סיבה אחרת. ממנו אני יכול להתייחס לבורא.

עכשיו אין לנו מגע עם ה"מלכות", בסיום ה"קו" של אין סוף שבאמצע ה"עיגול". אנחנו נוגעים בו רק אם נתאר את עצמנו נמצאים מול הבורא.

הרצון לקבל אינו קיים עד שאנחנו מעמידים אותו מול הבורא. רק אז קיים אני וקיים הבורא, ובינינו נמתח קו קשר כלשהו, נקודה שממנה אפשר להתחיל את הדרך.

הנקודה הזאת הפוכה מהבורא בכל התכונות ונסתרת, ומתחילה להתגלות במידת יכולתה לתאר את הבורא כהפוך ממנה. אחרת, בהתחלה היא מגלה לי רק צרות, כלומר לא את עצמה, אלא את הביטויים החיצונים שלה.

אבל בהדרגה, להבדיל מכל העולם, אני מתקרב למהותה האמיתית ומזהה אותה מול הבורא ואז אני מתחיל את הקו שלי.

לכן, חשוב לזכור שאנחנו לא מרחיקים את הנקודה הזאת, אנחנו מבינים שהיא נחוצה. אבל צריכים כל הזמן להתעמק בה יותר ויותר. אם אני רוצה להכיר את הגשמיות, אז עליי להעמיד אותה מול הרוחניות, להעמיד את נקודת ה"מלכות" כנגד הבורא. במכלול הזה אחד לא יכול להתקיים בלי השני.

אבל, אם אני מתאר לעצמי מציאות כלשהי בלי הבורא, כי הוא הפוך ממנה, אז אני חי בעולם מדומה.

זה ההבדל בין המצב הנמוך ביותר, הקודם למדרגה הרוחנית הראשונה, שבו "אני" נמצא לעומת הבורא, והעולם המדומה שאותו אני לא קושר בשום פנים ואופן לבורא, לפי הבנתי.

ה"אני" האמיתי מופיע רק אחרי שקיימת מולי תכונה ההפוכה ממני, הבורא. ואז כשאני נמצא מולו, ה"אני אמלוך" מתבטא באופנים שונים. למשל אני יכול להודות בכך שהוא הראשון והחזק, שהוא קובע ומסדר את הכול, ובכל זאת, אני כמו ילד קטן רוצה שיהיה אחרת, רוצה לתפוס את מקומו. גם זה נכנס במסגרת התביעה "אני אמלוך".

לכן, לא השליטה עצמה חשובה אלא הרצון. אם אני רוצה במשהו לקחת ממנו את השליטה לידיים שלי, זה כבר ה"אני" האמיתי שלי. כי כל העניין הוא מי האחראי, מי הקובע. ואם ברור לי שזה או אני או הבורא, אז אני כבר נכנס לקשר עימו, גם אם זה עדיין לא ברוחניות.

אז כיצד מגיעים לזה? פשוט מאוד, אני מתחיל להבין שגם בתוך האני שלי הבורא שולט במאה אחוז. גם את הניגוד שלי אליו הוא מסדר בכוונה כדי לקדם אותי בדרך ההתפתחות. כתוצאה מכך אני כולל את שני ההפכים ומתחיל לבנות בתוכי ביניהם יחס נכון.

בעל הסולם ממחיש זאת על ידי דוגמה של אדם שיוצא בבוקר מהבית לעבודה ואומר "אם אין אני לי מי לי?", ובסוף היום הוא מודה ש"אין עוד מלבדו".

בשלב הראשון של התהליך אני מודה ש"אין עוד מלבדו". אני מבין כלפי עצמי שהבורא שולט שליטה מוחלטת בכל הרצונות והמחשבות (מוחא וליבא) שלי.

אז מי זה אני? הבחנה יותר פנימית, מדרגה רוחנית יותר גבוהה. כי אם הוא שולט בי באופן מוחלט, אז אני קובע זאת מתוך הנקודה החדשה. כך כל פעם אני מגלה "אני" יותר ויותר פנימי, עד ל"דרגה ד'" ששם שולט כוח השבירה.

מתוך שיעור בנושא "הכנה לכנס סנט פטרבורג", 04.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
אחדות והופכיות
לעמוד מול הבורא ולהיות כמו הבורא
אם הנשמה כואבת סימן שהיא יֵשְנה!

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/JkfsU

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest