דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / הדלת הסגורה כתירוץ להיכנס

הדלת הסגורה כתירוץ להיכנס

כנס ניו-ג'רזי, שיעור מס' 3

אף על פי שאנחנו יודעים שלמעשה יש רק כוח אחד שפועל בחיינו, בכל זאת, אם אנחנו רואים משהו שלא לפי רוחנו, מרגישים לא משהו שהיינו רוצים להרגיש, אנחנו מייד שוכחים שראייתנו, מחשבותינו, רצונותינו והרגשתנו מנוהלים ומתעצבים על ידי הבורא. להיפך, אנחנו חושבים שאנחנו עצמאיים.

מספיקה הרגשה, פעולה, מחשבה כלשהי, שיוצאת מגדר הרגיל שאינה עונה על הציפיות שלי, ואני כבר לא מסוגל לקשור את המתרחש לבורא. אני מסוגל לשמור על הקשר עימו רק אם אני חושב עליו טוב. ולהיפך, ברגע שאני חושב עליו רע, זה מפריד בינינו, ואז אני חושב על כוח אחר ומשייך אותו לאנשים אחרים, לעצמי, לטבע, אך לא למקור האחד והיחיד.

אבל אחר כך אני שוב חוזר למחשבה על הכוח האחד שפועל בכל. כך אנחנו לומדים לחבר את כל המצבים ואת הכול לבורא. הוא מעורר בנו מצבים שונים לא נעימים, כדי שלמרות ומעל הפירוד, אנחנו נקשור את עצמנו אליו, כדי שלא נהיה תלויים בהרגשתנו, בהבנתנו, אלא שנרצה להתחבר לרגש ולכוח שלו.

אין לאדם תיקון אחר, אלא לשייך את כל הרגעים שהוא עובר כעת וגם בעתיד, ישר לבורא. על ידי זה הוא מצדיק את הבריאה, משום שכל העולמות וכל הזמנים נבראו רק כדי לעצב בו את הרגשת הבורא. הכול מיועד רק כדי לכוון אותנו לגילוי הבורא.

אנחנו מניחים שהמציאות הנוכחית מסתירה את הבורא מאיתנו, אולם זה לא כך, כיוון שאם אנחנו נתייחס נכון לכל מה שמתרחש, אז במקום המציאות המסתירה, אנחנו נראה מציאות מגלה. הכול תלוי דווקא ביחס שלנו כלפיה. דווקא בעזרת כוחות הדחייה אנחנו יכולים להתקדם.

בהתאם לזה, חכמת הקבלה מחלקת את האנשים ל"רשעים" ול"צדיקים". במקום בו ה"רשע" נדחה, שם ה"צדיק" מתקדם, מפני שהוא רוצה להצדיק שכל מה שקורה לו נעשה במטרה לקדמו.

המטרה העיקרית של האדם היא, להגיע להרגשת מציאות הבורא שממלאה את הכול, לכוח האחד שפועל בכל המערכת, במציאות כולה. על האדם להשקיע את כל מרצו בלי לעסוק בשום דבר אחר, בלי להתבלבל במטרות אחרות.

להרגיש את הבורא, זאת אומרת, לרכוש את כוח ההשפעה. ולכן, לא כדאי לחשוב על שום דבר אחר, כי השכר עבור כל המאמצים שלנו במשך כל החיים הוא, שבכל רגע במציאות הזאת אנחנו נזכה להיות בכוח ההשפעה, שעל ידו אנחנו נתחיל להבין ולהרגיש את הבורא, נראה אותו כמשפיע.

וכדי שהאדם ייגש נכון לבעיה הזאת, הוא לא קיים לבד, אלא במסגרת מערכות חברתיות שמסייעות לו. לא במקרה, לאורך ההיסטוריה האנשים התקבצו בכפרים, ערים, מדינות, עמים, שנכון להיום מתערבבים לגושים חברתיים כאלה או אחרים.

אבל קיימת צורת חיבור אחת שעלינו לבנות בצורה מלאכותית. להבדיל מהצורות האחרות, היא אינה נובעת מתוך מהלך האבולוציה הטבעי, אך בלעדיה ההתקדמות היא בלתי אפשרית. מדובר על חברה או על קבוצה מיוחדת שדווקא בה אנחנו צריכים לראות את השינויים שאנחנו עוברים כלפי הבורא.

בנוסף לכך, כותב הרב"ש, שאף על פי שאני רואה את הפנים של האנשים סביבי, עליי להאמין שמאחוריהם עומד הבורא שעושה את כל הפעולות הללו, מאלץ אותם לבצע את המעשים שנראים לי. מישהו מחייך, בוכה, צועק עליי או צוחק עליי, לא חשוב. עליי לראות בכל זה את הבורא שמציג את עצמו כלפיי בצורה כזאת. בחיים הרגילים, דרך הסביבה, עליי לחדור דרכם לשורש שמנהל אותם.

הבורא עושה את הכול, כותב הרב"ש, אבל האדם שופט לפי ראות עיניו, לפי ההתנהגות, לפי הפנים, לפי חוקי הטבע, וכן הלאה, ולא לפי אמונתו.

אני נמצא במציאות של מיליארדי בני אדם ועליי להבין שכל המתרחש, החל מהחדשות בעולם ועד לאירועים הקטנים ביותר סביבי, הם הצגת הבורא כלפיי. כך אני צריך להבין ולקבל את זה, להשתדל לגלות מאחורי הקלעים את הרצון הטוב, לקרב אותי אליו, לגלות אותו למרות כל ה"תיאטרון" הזה.

הרב"ש ממשיך ואומר, שמי שרואה את פני חברו, למעשה רואה את הבורא. כי מחוץ לגופו קיים רק הבורא. ובהתאם לזה, האדם הוא הנברא.

דווקא אני הוא הנברא, וכל היתר הם חלקי הבורא שרוצה על ידי זה שאני ארגיש את עצמי מנותק מהמציאות שלו. אבל חוץ ממני, רק הוא ממלא את הכול. בצורה כזאת, אני רואה לפניי את הבורא, את האור העליון, וכל הצורות שהוא מקבל, מצוירות על ידי האגו שלי, שגם הוא מחולק לחלקים בצורות וגדלים שונים. בסופו של דבר, הם מציירים לפניי את חלקי הטבע הדומם, הצומח, החי או בני האדם.

וחוץ מזה, הבורא ממלא את הכול. ולכן, אם אני משקר לחבר אני משקר לבורא, ואם אני מצער את החבר אני מצער את הבורא. אם אני מתייחס בצורה עניינית לחברים, אני יכול להתקדם במהירות לתפיסה הנכונה, שכל העולם ייראה לי כשלם, מושלם וכפוף להנהגה עליונה אחת, שכולה מכוונת להביא אותי אל השורש.

נובע מכך, שכל מי שפועל במציאות הם לא אנשים אחרים, אלא רק אני והבורא. כל יתר המרכיבים נמצאים בתפקיד של מעבר, "חיץ", "מתאם" בינינו.

לכן, בעל הסולם כותב, שלפני כל פעולה עליי לומר לעצמי שאני פועל בצורה עצמאית וההצלחה תלויה בי, ואחרי המעשה אני חייב לתת לעצמי דין וחשבון על מה שקרה ולנסות להבין שהכול נבנה מלכתחילה על ידי הבורא והתוצאה הייתה ידועה מראש, ולכן עליי לקבל את הכול עם לב שלם, כי כך נקבע מראש.

אבל אסור להגיד שהכול היה ידוע מראש ואין צורך לעשות כלום. אם אנחנו מקבלים את הנהגת הבורא בלי לבצע פעולות, רק כדי שאפשר יהיה לשייך אותן אליו, אז אנחנו לא נשתנה. ואז, אנחנו נראה את אותה התוצאה בצורה אחרת. כי אם אני לא משתנה, אני יושב בחיבוק ידיים או עושה משהו בלי שום קשר ל"אם אין אני לי מי לי" ו"אין עוד מלבדו", אז אני מתקדם בדרך ייסורים ומכות.

אבל אם על רקע הנהגת הבורא אני מקדיש זמן כדי לפעול בעצמי ואחר כך כל פעם אני מחזיר את "הסמכות העליונה" לבורא, אם אני פועל כדי להשוות את השתתפותי להשתתפותו, אז על ידי זה אני משתנה, בקפיצה מעלה את עצמי לדרגה החדשה בדרך "אחישנה".

זהו כל ההבדל, העולם עובר ייסורים רבים בגלל שכל הזמן רוצה לשנות משהו בעצמו. השינויים נחוצים, אבל חסר החצי השני, ואת זה אנחנו רוצים להסביר לאנושות.

מתוך שיעור מס' 3 בכנס בניו-ג'רזי 10.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
האם אפשר להתגונן מהבורא?
מטרת החיים היא גילוי הבורא
מאחורי פניהם של האנשים מסתתר הבורא…

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/qtWyb

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest