הדאגה לעצמי: הגבול המותר

בעל הסולם, עיתון "האומה": "אשר גם אהבה הלאומית מחויבת להיות טבועה בכל יחידי האומה לא פחות מאהבה האגואיסטית האינדיבידואלית שבהיחיד לצרכיו עצמו, דהיינו גם כן בשיעור המספיק לשמירת קיומה של האומה בתור אומה שתוכל לשאת את עצמה. והעודף של השיעור הזה המינימאלי, אפשר להקדיש לטובת ההומניות, לכלל האנושות בלי הבדל לאום או גזע."

זה מציב בפני העם היהודי גבולות מדויקים, ואם הוא חוצה אותם, אם דואג לעצמו יותר ממה שנדרש כדי לשרת את האחרים, אז הדאגה הזאת מזיקה לו ושוב מכניסה לשבירה. צריך לקחת לעצמך רק כמה שנדרש לצורך החיבור לטובת האחרים. לא רק הצריכה המופרזת היא שמזיקה, אלא גם חיבור היתר מעל לנדרש.

שאלה: האם זה אומר, שבמידת ההתפתחות האדם צריך בעצמו לקבוע לעצמו גבולות של דאגה לצרכיו האישיים, שאחריהם מתחילה ההשקעה שלו בחברה?

תשובתי: בינתיים, אין לנו יסוד לחשבונות דומים. היום כולנו בכללות צריכים להתרכז רק איך להשיג קשר בינינו. ואחר כך, כאשר הקשר יתגלה, אנחנו נעבוד לחיזוקו, ואז נראה ונרגיש את הגבול. זה כמו שאני דואג לבריאות שלי כדי לשרת את האחרים בהשפעה. אבל אם אני דואג להיות חי ובריא מעל למה שנדרש כדי לשרת את האחרים, זה כבר "קליפה", אגו.

בכך שאתה כל הזמן שומר על הגבול הזה, אתה "תפסל" את עצמך, תעשה לעצמך צורה. אתה תשמור על העוצמה והבריאות של כל הכלים שלך רק כדי שתהיה לך הזדמנות להשפיע. וזה נקרא "לקבל על מנת להשפיע".

מתוך שיעור על עיתון "האומה", 15.08.2012

ידיעות קודמות בנושא:
האדם שבאדם
האלטרואיזם מתחיל אחרי ההכרחיות
הפספוס שלנו