הביטחון העצמי המסוכן של האגו

אפילו ביקום הענק זה לא כל כך ברור כמו על החלקיקים הקטנים, שבתוכם אנחנו הולכים לאיבוד ונעלמים. השכל שלנו אינו מסוגל לתפוס דברים כאלה. וכיצד אנחנו יכולים להבין את המידע הרוחני שנמצא מעל תפיסתנו? אנחנו רק רואים שהוא עדיין בלתי נתפס ואיננו יודעים האם אי פעם נוכל להבין זאת.

ברגע שאנחנו משיגים משהו חדש, מייד מתגלה לנו מרחב גדול יותר, בלתי מוכר, מלא בשאלות ואפשרויות בלתי מוגבלות. אך, על סמך ההשכלה שאנחנו מקבלים באותה הדרך של הבירור, ההבנה והגילוי, אנחנו רואים שאיננו מסוגלים לשפוט על מה שעדיין לא השגנו ומה שנמצא מעלינו.

אנחנו בסך הכול נבראים ורק הגאווה אינה מאפשרת לנו לראות את עצמנו באור האמיתי. איננו מבינים עד כמה אנחנו קטנים ומוגבלים, איננו מודעים עד כמה הגאווה שלנו מסתירה את עינינו ואינה מאפשרת לנו לראות את האמת. הרי בעצם מיהו האדם? זהו יצור שנתנו לו יותר שכל כדי שיוכל לחקור את עצמו ואת חייו, לגלות את קטנותו ואת אפסותו ולרצות לגדול.

ובמקום זה אנחנו צועקים כמו ילדים קטנים: "לא, אנחנו כבר גדולים!" כפי שנאמר: "גאוות אדם תשפילנו". האם איננו מבינים שהתכונה היחידה שיש לנו היא תכונת הקבלה, ללא תכונת ההשפעה. וללא שתי התכונות הללו, הקבלה וההשפעה, שנמצאות בטבע כולו, ללא שיתוף הפעולה, הספיגה והפליטה – אין חיים. והאדם שואף לתפוש את הכול לעצמו.

יש לנו רק כוח אחד, ולמרות שאנחנו יודעים שקיים עוד כוח נוסף, כוח ההשפעה, אך איננו רוצים אותו. לכן, בלתי אפשרי לומר שאנחנו חיים. הרי החיים וההתפתחות בטבע כולו מתרחשים רק בעזרת שיתוף הפעולה בין שני הכוחות שנמצאים בהשתוות זה עם זה ומתפתחים זה על ידי זה: פעם מתרחשת הספיגה ופעם הפליטה, הקבלה וההשפעה.

אצלנו אין דבר כזה, אנחנו פשוט מתים במובן הרוחני בגלל האופי האגואיסטי שלנו. אם היינו רוכשים תכונה נוספת, השפעה, והיינו מתחילים לפעול מתוך שתי התכונות הללו, פעם מקבלים ופעם נותנים, על ידי הפעולה הזאת היינו יוצרים חיים. אנחנו בעצמנו היינו הופכים לתאים חיים, כמו התאים הביולוגים שמהם אנחנו בנויים, והיינו יודעים גם לקבל וגם לתת, כלומר, לקבל על מנת להשפיע. וזה אומר שאתה מתקדם ויוצר חיים, מעצב מעצמך "אדם".

אך אם אין לנו את זה, אלא יש רק תכונה אגואיסטית אחת, מה אנחנו יכולים לעשות? בשכל אנחנו מבינים שללא התכונה השנייה בלתי אפשרי, הרי כך בנוי הטבע כולו, אך הגאווה מעוורת אותנו, הופכת אותנו לילדים קטנים בלתי מפותחים.

תראו מה עושים מנהלי העולם הזה. הם אפילו כבר לא מקשיבים לעצות של המדענים. נפוליאון כשהיה יוצא למלחמה, היה תמיד לוקח עימו מדענים ויועצים והיה ממקם אותם במרכז המחנה, תחת שמירתו של הצבא שלו, כדבר היקר ביותר. אותו הדבר היה עושה אלכסנדר מוקדון בזמן מסעותיו. החכמה הייתה תמיד נערצת על ידי האנושות כדבר היקר ביותר. כל שליט היה מעודד את ההתפתחות המדעית, היה פותח אוניברסיטאות צמודות.

אך היום כל המדענים אומרים למנהיגים על כך שאנחנו חיים לא נכון ומתקרבים להשמדה עצמית, והם לא רוצים לשמוע. לראשונה בהיסטוריה אנחנו הגענו לכך שלא רוצים להקשיב למדע. האגו אומר: "אני אמלוך!", ובמקרה הזה גורלנו נחרץ.

אינך רוצה להסכים עם הבורא? אל תסכים! אתה תגיע למצבו, לדרגתו, ואז תחליט. עכשיו אף אחד לא מכריח אותך להסכים, הרי, איזו הסכמה יכולה להיות בכוח?