קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מדוע אנחנו מבינים את העולם שבו אנחנו חיים? מפני שאנחנו מרגישים אותו. אם היינו מתחילים להרגיש אותו אחרת, היינו מתחילים להבין גם את אותו הדבר השונה שהרגשנו בתוכנו.
כלומר, הרגש צריך להיות לפני ההבנה. אי אפשר להבין את המציאות שאותה אנחנו לא מרגישים. אין דבר כזה. לפעמים ניתן להבין משהו בעולם שלנו לפי הדמיון, מפני שיש לנו בפנים מודלים של הרגשת אובייקטים מסוימים, וניתן לדמיין אותם בצורה כלשהי. אבל גם זאת בעיה.
האם אנחנו מסוגלים לתאר לעצמינו, נניח, את הטעם של ענבים עם בנזין? כלומר, עד שאנחנו לא מרגישים משהו בצורה מוחשית, לא נוצרים בנו כלים, כיוון שהכלים – זה רצונות, רגשות. ולפני זה אין למוח שלנו עם מה לעבוד.
לכן, הבעיה שלנו עם הבורא היא בכך שהוא הכוח היחיד, ולנו ניתנה ההזדמנות בעולם שלנו להרגיש את עצמינו נבדלים ממנו. וזה המעשה הגדול ביותר שהוא עשה: הוא יצר משהו שכאילו קיים מחוצה לו ("יש מאין"). ודווקא מ"אין" הזה ניתן להתחיל להשיג את הבורא.
אבל בלתי אפשרי להבין אותו בשכל, מפני שהוא – זה תכונות, מאפיינים, פעולות שלגמרי לא מובנות לנו, דרגות ההתקרבות עם הבורא לפי מידת ההשתוות איתו. הבעיה הגדולה ביותר של ההתקרבות שלנו היא שבכל מדרגה של התקרבותנו עם הבורא עלינו יותר ויותר להבין, להרגיש, לדעת, לתפוס מבפנים, שכל התנועות שלנו ברצונות, במחשבות, בדחפים, בתוכניות – במה שלא יהיה, כאשר אנחנו מכוונים את עצמינו ישר אליו, ואפילו בפעולות הפוכות כלשהן, כאשר אנחנו רוצים להתפתל ולשקר לעצמינו – בכל זה הבורא, בכל זאת, נמצא קודם.
לא משנה במה אנחנו נתפוס את עצמינו, ברצונות, במחשבה, בפעולות כלשהן, אנחנו תמיד מגלים קודם אותו, ואחר כך את עצמינו. ואיפה אני? – מתברר, שה"אני" של כל אחד מאיתנו הוא דווקא בהבנה של העובדה שהבורא נמצא בכל מקום, ובנקודה הזאת האדם חייב להידבק בו. אז ה"אני" בהדרגה, בחלקים, בנקודה, יידבק לבורא, עד שיגיע להשתוות מלאה איתו. הצורה הזאת נקראת "אדם".
אבל לנו קשה לדמיין אותה, כי הכול חייב להתרחש בתוך הרצונות שלנו, וזה יתממש רק כאשר אנחנו נתחיל לנוע בניתוח הפנימי שלנו לגילוי הבורא בכל דבר שבתוכנו וסביבנו, על פי העיקרון "אין עוד מלבדו".
מה שאני חושב עכשיו – זאת מחשבה שלו. התגובה שלי למחשבה הזאת – האם זאת גם תגובה שלי או תגובה שלו? במה המחשבות שלנו יכולות להשתוות? במה אני יכול לראות את ההבדל בינו לביני? אם בזה שאני לא מסכים עם המחשבה שהתעוררה בי, זה אומר, שאי ההסכמה הזאת באה ממנו. וכאן מתחיל להתברר איפה הצורה שלי עוד לא דומה לו.
זה ניתוח מאוד מעניין. בהתחלה הוא מעייף, אחר כך הוא מתחיל להיות מעניין. הרי, זה המשחק הפנימי התמידי שלמעשה מוסיף לחיים שלנו ונותן להם משמעות פנימית, אנרגיה פנימית, מקור התנועה. אם האדם מתחיל לחפש בכל הדחפים הרגשיים והשכליים שלו את הבורא, אפילו בתנועות שלא במודע ובתגובות האינסטינקטיביות – זה אומר שהוא מחפש במה הוא שונה מהבורא.
בטבע הדומם, הצומח, והחי הבורא מתגלה באופן אינסטינקטיבי. שם הכול קורה לפי חוקים מסוימים, אין שום בעיות, כל חוקי הטבע מתבצעים בצורה מדויקת.
לכן, לא יכולות להיות לנו שום טענות לבעלי החיים, כמו כן לבעלי החיים אחד כלפי השני. הכול נמצא באיזון מסוים: מי אוכל את מי, מי מתקיים על חשבון מי – הכול מוגדר מראש, הכול חייב להתקיים כך. יש כאן שיגור אינסטינקטיבי מדויק של הטבע. הבורא פועל בהם בצורה טבעית, ולא מתבטא בשום צורה.
אותו הדבר כלפי האנשים שבהם הבורא אינו רוצה להתגלות. הוא פועל באופן אינסטינקטיבי. אנחנו רואים שכל הפוליטיקאים הגדולים, הכלכלנים, באופן חלקי גם המדענים (יש כאלה שכבר מודעים למשניות שלהם), שלא לדבר על פשוטי העם – כולם מתקיימים באופן אינסטינקטיבי. הבורא אינו מתגלה כלפיהם.
במה הוא מתגלה כלפינו? ראשית, הוא מכריח אותנו לחפש את הסיבה לקיום שלנו, כלומר, להתחיל לחפש אותו, ומביא אותנו להרגשה, איפה ובמה אנחנו מתחילים לגדול מעל דרגת החי שלנו. אם עכשיו אני עוסק בזה שאני מנסה להבין איזה מקום בי, במחשבות וברגשות שלנו תופס הבורא, איפה הוא כל הזמן מאתגר אותי, מנהל אותי מבפנים, המחשבה הזאת כבר מתייחסת לדרגת האדם. אני כבר רוצה להתעלות מעל ההנהגה האינסטינקטיבית ולהכיר את ההנהגה המודעת של הבורא – מודעת מצידי. דווקא בדרך הזאת אנחנו חייבים ללכת.
וכאן אנחנו מתחילים בהדרגה להתנתק ממנו ולהתחבר איתו במודע. כלומר, קודם אני הייתי תחת ההנהגה האינסטינקטיבית של הבורא: כל מה שעשיתי, כל החיים הקודמים שלי היו חייבים להיות דווקא כאלה. הכול מתייחס אליו!
מרגע זה והלאה אני רוצה להרגיש בכל הרגשות שלי, הרצונות שלי, במה שקורה בתוכי את הפעולה שלו, ואחר כך להחליט האם אני מסכים עם הפעולה הזאת, כיצד אני יכול להידבק בו, אבל כבר בצורה מודעת.
בהתחלה אני חייב להרגיש שהוא – זה הוא, ואני – זה אני, ושהוא עושה משהו בתוכי. האם אני מסכים ברצונות ומחשבות שלו, בלב ומוח למה שהוא עושה איתי? אם לא, אני חייב להתחבר אליו, להידבק בו מעל הרצון והמחשבות שלי. זאת עבודה מאוד גדולה. כאן אני מתחיל להפריד את עצמי מהבורא (זה נקרא "ניתוח המצב"), ואחר כך כבר לעשות תיקון – לחבר את עצמי אליו (זה כבר נקרא "תיקון ודבקות").
המרחק ביני לבינו נקבע על ידי האגו שלי שאני מתחיל לגלות בתוכי. וככל שיותר אני עובד על עצמי, כך האגו שלי גדל – ממינוס עד הפלוס הענקי, או מהתנהגות אינסטינקטיבית עד למודעות שזה הוא שפועל כך, אבל אני בכל זאת מסכים איתו ונע בחזרה אליו. זה הולך לפי קונוס, ואנחנו חייבים לחבר בתוך "הקו האמצעי" את שתי המערכות הללו.
על ידי ההבנה שללא האגו אנחנו לא היינו יכולים להבדיל את עצמינו ממנו, להפוך לנברא עצמאי, אנחנו עושים נחת רוח גדולה לבורא. רק אז אנחנו מתחילים להבין מה זה "יש מאין", וממנו מחברים את עצמינו ל"יש מיש".
מתוך שיעור בשפה הרוסית, 07.02.2014
ידיעות קודמות בנושא:
להכיר בכך, ש"אין עוד מלבדו"
הדלת הסגורה כתירוץ להיכנס
מה לעשות שהבורא בכל מקום?
