קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: בשבת שעברה חוויתי מצב נוראי, שלא קרה לי מעולם. כאילו ענן כבד ירד עלי: היה כל כך קשה, שפתאום צעקתי בפירוש: בשביל מה אני עדיין חי?! ספר קבלה לא יכולתי לפתוח, נזכרתי במוזיקה, פתחתי מוזיקה של בעל הסולם, זה קצת שיחרר אותי, יצאתי מהמצב הזה רק למחרת בזמן ישיבת החברים.אני לומד קבלה כבר ארבע שנים, ומצב כזה חוויתי בפעם הראשונה. האם התגברתי על איזשהו מעבר בדרך, האם זו התנסות שמטרתה ליצור בי חוסן, או שהכול היה כדי שאצעק לבורא "בשביל מה אתה מחזיק אותי בעולם הזה?" בבקשה תעזור לי להבין.
תשובה: ההרגשה הזו של תהום חשוכה נקראת "הארה של מלכות" – אור שחור. זהו האגו שלנו שנמצא ללא מילוי. בדרך כלל אנו מרגישים את המצב הזה לעיתים רחוקות ובאופן חלקי. רק פעם אחת הוא מתגלה בשלמותו בזוהר השחור שלו, בריקנות שלמה! זאת אומרת שעברת שלב מסוים.
צריך לחזק את ההשתתפות בהפצה, ואז אתה עבור האחרים והם עבורך, תעברו מהר יותר את כל השלבים – והכול ילך בצורה יותר מהירה ויותר שמחה!
למה זה קורה יותר בשבת?