קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, "אהבת ה' ואהבת הבריות": "כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית…"
יש בנו תכונה של בושה עמוקה וחדה ביותר. אנחנו פוחדים מאוד לגלות אותה, מפני שהבושה מוחקת את ה"אני" שלנו, הופכת אותנו לאפס.
אם אני מרגיש את הבושה במלוא עוצמתה – זה גורם לי לבטל את עצמי. זה נובע מהשורש העליון, מהניגוד שלי לבורא, מהרצון לקבל שמנוגד לאור. לאחר שהרצון מרגיש עד כמה הוא מנוגד לאור בתכונותיו ובגובה שלו – הוא מרגיש את הפער הזה כבושה. ואז הוא שוב מוכן לבטל את עצמו, להפסיק להתקיים – העיקר שלא להרגיש יותר את התהום הזאת. זה מחייב אותו לבצע צמצום, כלומר ביטול עצמי. על מנת להיפטר מהבושה, אני מוכן לחזור ליש מאין, לאין שממנו יצאתי. לפעמים מתגלה בנו חלקיק מההרגשה הרוחנית הזאת.
לשם מה אני זקוק לבושה? – היא עוזרת לי להגיע לדבקות, להתאמה המלאה לבורא. הבושה נובעת מההופכיות שמתגלה בינינו והיא עוזרת לנו להתגבר על התהום הזאת. כלומר, אם אני ארצה להתקדם, אני אצטרך כל הזמן לחזק את הרגשת הבושה, כלומר, את הרגשת הפער ביני לבין הבורא, כדי שאוכל להתקדם מבלי לטעות. נניח שעכשיו אני מתבייש כאילו גנבתי ממנו דולר אחד. מחר אלה כבר יהיו שני דולרים, מחרתיים – שלושה… ככל שאני מבליט את ההופכיות שלי, אני מתקן אותה וממשיך להתקדם.
אם כן, הבושה היא הרגשה חדה ביותר. היא ממש "נועלת" אותי על הבורא. אם באמת אתקן את הבושה על ידי ההשפעה וכל הזמן אתעלה מעליה – אגיע לדבקות. לכן דווקא הדבקות היא המצב הסופי שלנו.
הבושה היא בריאה בפני עצמה. לא מספיק שיהיה לנו את שני הרצונות: המקבל והמשפיע. הרי אז האחד היה נותן, השני היה משפיע, ואין שום בעיות. אך הבורא רוצה שהנברא יהיה דומה לו, ולכן הוא ברא בנברא את ההרגשה המיוחדת הזאת, שנקראת "בושה", שכל הזמן מרגיזה ומעוררת אותנו.
כשזורקים לכלב עצם, הוא מתחיל לכרסם אותה בשמחה וללא כל בושה. אך האדם, רק אם הוא לא הגיע עד לקיצוניות הבהמית, כל הזמן מתקדם על ידי הבושה. מה מחייב אותנו לחיות דווקא בבית כזה, ללבוש דווקא את הבגדים הללו, לעבוד, להתחתן, ליהנות מה"תרבות" וכן הלאה? – הבושה: "מה יגידו האחרים?".
ישנה בושה שעוצרת אותי מלהתקדם: "מי יודע מה תגיד הסביבה". וישנה בושה אחרת – ביחס לבורא. אם אני מחזק אותה, הבושה מהאחרים נעשית משנית: "שידברו, שיחשבו מה שהם רוצים". אני מוכן לסבול את הבושה הילדותית מהסביבה – העיקר שזה יעזור לי להרגיש את הבושה האמיתית מהבורא ולהתקדם בכיוון הנכון.
הבושה היא הנקודה של ה"אני" שלי, האינדיקציה שלו. ביחסים עם הסביבה עלול להיגרם נזק לאגו שלי, ואילו ביחסים עם הבורא מדובר על ההופכיות העמוקה והשורשית של התכונות.
הבושה היא בריאה בפני עצמה. היא לא קיימת בטבע הדומם, הצומח והחי. היא אופיינית למין האנושי ומתחלקת בו בהתאם לדרגות הרצון.
הבושה היא הסיבה לצמצום א', הסיבה לשבירה כולה. בעולם אין-סוף המלכות הייתה מלאה באור ודבוקה בבורא. היה חסר לה רק דבר אחד: להיפטר מההופכיות אליו. זאת נקודת הבושה.
לכאורה זה לא כל כך ברור: מה זה משנה לך? נמצא לפניך שולחן מלא כל טוב, ערוך כיד המלך, ובעל הבית מעמיד לרשותך את כל הארמון שלו:
– כל מה שיש לי – שלך. מה חסר לך? אתה לא רוצה להיות אורח בבית שלי? – בבקשה. אני לא בעל הבית יותר.
אך האורח בכל זאת לא מרוצה:
– לא אני עשיתי את כל זה, אלא אתה. אני הגעתי כשהכול היה מוכן.
– כלומר, אתה רוצה להיות כמוני? יש מיש?
כאן אנחנו נוגעים בנקודה מאוד עדינה, נקודה כה נעלה, שלא ידוע לאן היא מובילה… אי שם, אחרי האלף העשירי, אחרי גמר התיקון…
מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "אהבת ה' ואהבת הבריות", 31.10.2011
ידיעות קודמות בנושא:
הבושה כאמצעי לתיקון
בושה היא ההופכיות לשלמוּת
בושה שלא נותנת לחזור לאין סוף
דרך אגב ניתן לראות את הבושה בצורה תת מודעת בחיים הגשמיים שלנו.
כשמתקשרים אליך ואתה עונה לטלפון מתוך שינה, מייד אתה משנה את קולך שלא יבחינו שישנת.
כשאתה אוכל במסעדה ואתה קולט שמישהו נועץ בך מבטים או כשבחתונה מתקרב צלם לשולחן ומצלם אותך דופק כמה ביסים בנתח סטייק עסיסי, אתה מרגיש לא נוח.
אם ננתח את ההרגשה, נוכל להבין שזה נובע מכך שכל צורת קבלה, יוצרת הרגשה תת מודעת שהשורש שלה הוא קבלה והתוצאה שלה היא בושה, אמנם לא מול הבורא, אבל עדין קבלה שבהופכיותה מהשורש, גורמת לנו לרגשות לא נעימים