דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / האם אפשר להתגונן מהבורא?

האם אפשר להתגונן מהבורא?

הכנס בניו-ג'רזי, שיעור מס' 3

הבורא מתגלה ככוח אחד שפועל בכל המציאות שלנו, גם בתוך האדם וגם מחוצה לו. זה משאיר לנו, לאלה שכבר התעוררה אצלם ה"נקודה שבלב", נקודת בחירה אחת שממנה אנחנו יכולים לחקור ולהבין את הבורא שפועל עלינו וסוגר עלינו מכל הכיוונים. וכל שאר בני האדם שחושבים שהם עצמאיים, פשוט אינם שמים לב לכך שכל צעד שלהם, כל מחשבה, כל מילה, כל פעולה, הם נפעלים על ידי הטבע או הבורא, שזה היינו הך.

כשאנחנו חושבים על משמעות החיים, על הסיבה, המקור, השאלות שלנו נובעות מכך שאנחנו לא מרוצים מהחיים שלנו. כך הבורא מעורר אותנו, דוחף אותנו לחיפוש. ולכן ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות מ"ב, בעל הסולם כותב, שהסיבה לכל הסבל שלנו בעולם הזה, זה חוסר ההבנה שלנו את ההשגחה העליונה. – "ואומר לך, שהסיבה המקורית ההיא, אינה אחרת, אלא מיעוט ההבנה שלנו, בהשגחתו ית' על בריותיו, שאין אנו מבינים אותו יתברך, כראוי".

אנחנו לא מבינים את הבורא. והמכות מגיעות כדי לעורר אותנו לחפש אותו, לגלות אותו, לראות בו את היחיד שפועל עלינו. בצורה כזאת אנחנו עולים לאותה הרמה ששם הוא מתגלה לנו, איפה שהוא שולט בכל המציאות.

מנקודת המבט הזאת אנחנו מתחילים להבין מה הוא עושה. לפנינו נפתחת כל ההיסטוריה, כל ה"מפה", כל התהליך, שעובר כל אחד מאיתנו במשך גלגולים רבים. אנחנו רואים מהיכן ולאן אנחנו הולכים, למה הכול מסודר דווקא בצורה כזאת. הכול נפתח לפנינו, ועל אף שאנחנו יכולים להצביע על העבר, ההווה והעתיד, בתוך ההרגשה שלנו זה אותו הדבר. אנחנו כאילו מסתכלים על תמונת המציאות שנפרסת לפנינו כדי לגדל אותנו ולהביא להרגשה מלאה של הבורא.

אם האדם מגלה יחס כזה כלפי כל מה שקורה איתו, אם הוא מבין שהכול מגיע מהכוח היחיד בשביל שהוא יגלה, יבין, ירגיש אותו, שיוכל לראות כמוהו את כל המציאות, אז הוא מתייחס לכל המקרים של החיים שלו כבר בצורה מעשית, לא מערבב שום דבר אישי להרגשות שמגיעות. מה שחשוב לו זה משהו אחר, להבין בצורה נכונה מדוע בורא שולח לו מצבים כאלה או אחרים ומה התועלת בהם.

בעל הסולם כותב במאמר "אין עוד מלבדו", בספר "שמעתי", שאין שום כוח אחר חוץ מהבורא. אבל בינתיים האדם רואה כוחות שונים, הפוכים: יש כוחות שמאיימים עליו, כוחות שתומכים בו, הראשונים זה החברים, השניים זה האויבים.

בכלל, כל מה שמתרחש מסביב מתחלק בשבילי לטוב ורע. אני כאילו נמצא בין כוח הטוב לבין כוח הרע, כך הם נראים בתוך הדמיון שלי.

אבל אני חייב לדעת שהכול מגיע מהכוח האחד, שבכוונה מראה לי שני צדדים ורוצה להשפיע עלינו באמצעות שתי צורות הפוכות: כוח הדוחה וכוח המושך. זה כבר לא טוב ורע בתוך ההרגשה המיידית שלי, אם אני מתעלה מעליה ומבין שכוח הדחייה גם יכול לעורר אותי לחיבור, הרי אני שואל את עצמי על הסיבות של הדחייה ואוסף את הכוחות כדי להתנגד לו. וכוח ה"טוב", להיפך, יכול לבלבל, להחליש, לדחות אותי מתוך הרצון שדורש חיבור, להתקדם ולשמור על הכוונה הפנימית.

בצורה כזאת אני יכול למדוד את ההשפעה של הבורא לפי ההרגשות הטובות והרעות שמגיעות, או בהתאם להבנה של איזה תפקיד הוא משחק, דוחה או מקרב. ושתי המידות האלה יכולות להיות הפוכות זו מזו.

ובסוף, הבורא משפיע באמצעות ארבעת הכוחות האלו כדי לבלבל אותנו, כדי שאנחנו לא נבין היכן אנחנו נמצאים ומה קורה איתנו, כמו ילד מבולבל שהלך לאיבוד. ואז אנחנו, כמו ילדים, זקוקים למבוגר, לעליון. אנחנו צריכים את העזרה שלו, אנחנו רוצים לתפוס אותו ביד, לגלות אותו, להכריח אותו שידאג לנו, מכיוון שאחרת אנחנו מרגישים את עצמנו אבודים. וזה בעצם המצב הכי טוב.

כאן יש צורך בסביבה טובה ונכונה, כדי שאנחנו לא נברח, לא נצא מחוץ למסלול בגלל הבלבול, לא נתחיל לחפש שיטות אחרות שמאפשרות למצוא רוגע וביטחון. אין צורך באמצעים כאלה, אלא מגיעים לבורא בצורה אחרת: האדם נשאר מבולבל, חסר אונים, לא מבין מה קורה, ובכל זאת, לא עוזב. רק דרך כזאת מביאה אותו לצעקה הנכונה, כשהוא דורש מהבורא להתגלות ולדאוג לו. ואז הוא באמת מגלה שאין עוד מלבדו, שכוח אחד בנה לו את כל המצבים האלה. בדיוק כך אנחנו עושים לפעמים עם הילדים שלנו, כדי שהם ירגישו את הצורך בנו.

הכוח היחיד הזה שולט בכל המציאות שהוא ברא. הוא ברא אותה כדי שאנחנו נסתבך בנפתולי העולם הזה, ועל ידי זה נתקרב עליו, נזדקק לו. הוא משפיע עלינו דרך גילוי והסתר, שבאמצעותם כל הבריאה מתקדמת בחזרה אל הכוח הזה: קודם האדם ואחריו הטבע הדומם, הצומח והחי. כולם נכללים בתוך האדם וכולם מגיעים לאותו השורש האחד שממנו יצאנו.

מי שזוכה לגילוי, מייד רואה את העתיד של האנושות כולה. היא בעצמה עוד לא הגיעה לזה, אבל מהשורש רואים הכול. כאשר אני נוסע בכביש, אני לא רואה מה מחכה לי בעוד כמה מאות קילומטרים, אבל מהלוויין אפשר לראות את רשת הכבישים בצורה יוצאת מן הכלל. צריך רק לעלות והכול נפרס לפניי.

מהגובה של העלייה הזו תלוי הקשר שלי עם העתיד, עד כדי כך, שאם אני דבוק לחלוטין בבורא, אז העתיד וההווה בשבילי הם אותו הדבר. אני מרגיש את המצבים שצריך לעבור, וגם את המצב הסופי, וכך מתקדם קדימה.

ואז אני מגלה שכל ההסתרות נועדו רק כדי לגלות את הבורא. הוא בכוונה מסתיר את עצמו בכל מיני המצבים, מאחורי מעשים רעים, פעולות או מצבים מפחידים, מאחורי בלבולים גדולים, כדי שאני אחזיק בו ולא אעזוב, כמו ילד, שבשבילו יד האב מסמלת הגנה מכל הצרות. כך גם אנחנו צריכים לתאר לעצמנו את היחסים עם הבורא.

ואז, כשאנחנו מתאחדים איתו, אנחנו מגיעים ל"עיבור". אנחנו רוצים להיות בו קודם כל מתוך הפחד, מתוך הרצון להסתתר, להתחבא. ואחרי שנגדל בו קצת, הוא מתחיל ללמד אותנו את החכמה שלו, את הידע שלו, איך הוא מממש ומבצע פעולות.

כך אנחנו גדלים במשך תשעה חודשים של ה"עיבור" הרוחני, (תשעה ירחי הלידה הרוחניים), עד שנולדים לעולם. ואז עוברים למצבים שנקראים "יניקה", "קטנות" ו"גדלות", זה כאשר אנחנו כבר מבינים, מרגישים את כל הבריאה מתחילתה ועד סופה. אנחנו עוד לא גילינו אותה, אך עומדים לגלות.

והגילוי הזה בא רק מתוך חוסר אונים. אחרת, מתוך הרצון האגואיסטי שלנו, אנחנו לעולם לא נרצה להתקרב אל הבורא. להיפך, אנחנו יוצרים לעצמנו כאלה תנאים, כדי לרוב להסתתר מהכוח העליון. כל מה שאנחנו עושים בחיים נועד כדי להגן עלינו מהבורא. בית, כסף, ביטוח, פנסיה, מערכת בריאות – כך אנחנו יוצרים לעצמנו עטיפה כדי שלא נהיה זקוקים לאף אחד. כן, אנחנו צריכים את הרשויות המקומיות, המדינה, האנושות, אך לא את הכוח העליון. הודות למערכות כאלה אנחנו עזבנו את הדתות, מפני שלא מרגישים יותר צורך בהן, האדם כבר לא מרגיש את עצמו כל כך חלש כדי להתפלל למישהו, להיות תלוי במישהו.

מה עושה הבורא? שולח לנו צרות. ואחרי שבנינו את העולם כל כך חזק, נוח ובטוח, בתקווה של שגשוג אין סופי, אנחנו פתאום רואים שהכול מתפרק, שאין שום דבר בטוח, שלא רק מחר, אלא גם הרגע הבא מוטלים בספק. הבורא מעורר את הכוחות השליליים האלה דרך טרור, מגיפות, אסונות טבע, משבר במשפחה, בחברה, בכלכלה…

כל זה בשביל שאנחנו נסמוך פחות על כוחותינו ונרגיש יותר את חולשתנו. מתברר, שאין לנו שליטה על חיינו. ואם אנחנו מתחילים לגלות את הכוח העליון, אז ממלאים על ידו את כל החסרונות שלנו. ואז גם החיים הגשמיים שלנו מסתדרים, כי אנחנו כבר לא זקוקים לגירויים שליליים אם אנחנו מעלים בעינינו את הכוח הטוב ומשתוקקים אליו.

לכן, חכמת הקבלה פונה לכל האנושות, או בצורתה המקורית או כשיטת החינוך האינטגרלי, ומסבירה, שכדאי לנו להתחיל להתקרב לאותו כוח הטבע שפועל בכל המציאות. כי המילה "בורא" בגימטרייה זה "הטבע". בעתיד, אנחנו נסבול עוד יותר, ולא תעזור לנו שום התקדמות במדע, בטכנולוגיה, בכלכלה ובתחומים אחרים. אנחנו מאוד חלשים.

יוצא מזה, הבורא הוא הכוח היחיד שפועל במציאות. כמו שדה מקיף, הוא מכסה את כל המציאות מכל הצדדים. והעבודה העיקרית שלנו היא לגלות את הרשת הזאת שמנהלת את הכול.

מתוך שיעור מס' 3 בכנס בניו-ג'רזי, 10.05.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מטרת החיים היא גילוי הבורא
באיחוד עם הבורא
דוחים, כלומר מקרבים

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/5BT5S

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest