האהבה שבחצי השני של המציאות

ישנן הרבה דרכים שבהן האדם מגיע לשאלה על האהבה, על החיבור. בדרך כלל, במילה "אהבה" אנחנו מתכוונים למשהו אחר לחלוטין: למילוי הרצונות האגואיסטיים שלנו באוכל, מין, משפחה, עושר, כבוד ומושכלות.

"אני אוהב" פירושו: "אני רוצה". אם אני רוצה לקבל, זה אומר שאני אוהב משהו, אני רוצה שזה יהיה שלי, אני רוצה לקרב את זה אליי, להתמלא בזה. זה נקרא "אוהב". כלומר הפרוש הפנימי של המילה "אהבה" הוא: "אני רוצה לקבל את זה".

כל זה מפני שאנחנו נמצאים בעולם שלנו, שנוצר לאחר השבירה, כפי שמסבירה חכמת הקבלה. כל העולם שלנו הוא אגואיסטי לחלוטין, ולכן אנחנו מפרשים את המילה "אהבה" בצורה שמכוונת במלואה לעצמנו. "אני אוהב משהו" פירושו "אני רוצה את זה": רוצה לקרב את זה אליי, להרגיש את זה, למלא בזה את עצמי, למלא את הרצון לקבל שלי במשהו נעים. זה נקרא "אני אוהב". יחד עם זאת, אנחנו בכלל לא חושבים על החצי השני, על הכוח השני שקיים במציאות, כוח ההשפעה, שבו קיימת אותה המילה "אהבה", אבל שָם לאהוב מישהו פירושו: למלא אותו, להגיש לו את מה שהוא רוצה, ולא את מה שאני רוצה. זה הפוך לגמרי מהדימויים שלנו על אהבה.

בימי קדם, האנשים שהיו קרובים אל הטבע, הרגישו באופן טבעי שקיים בטבע גם הכוח השני, ההשפעה, ושָם פירושה של האהבה היא שאני מתחשב בזולת, נותן לו.

המקובלים, כמו גם הרבה אנשים אחרים בעלי רגישות עדינה לטבע, גילו את הכוחות האלה. והיו הרבה אנשים חוץ מהמקובלים שהרגישו וגילו לעצמם בכל מיני צורות שכוח ההשפעה הוא לא פחות מכוח הקבלה, ובאותו החצי השני של המציאות, בהשפעה, קיימות כל אותן הפעולות שקיימות בכוח הקבלה, אבל הפירוש שלהן שם הוא שונה, הפוך מהפירוש המקובל כאן, בעולם שלנו.

ואנחנו נמצאים בחצי האחד של המציאות, בקבלה, ברצון למלא את עצמנו, מאחר ואנחנו מהווים תוצאה משבירת הכלים. ובעיקר האדם הוא שנמצא בשבירה. וכל הטבע הדומם, הצומח והחי, כפי שכתב בעל הסולם ב"פתיחה לחכמת הקבלה", עולים ויורדים יחד עם האדם, ללא שום חשבון עם עצמם, רק לפי אותה המידה שבה הם צריכים לסייע לשינויים שהאדם צריך לעבור.

גם הדתות והאמונות צמחו מתוך כך שאנשים גילו את הכוח השני שקיים בטבע, כוח ההשפעה, וכולן ביסודן מדברות על אהבה, על איחוד. כך זה נמשך כל עוד הן היו נחלתם של בני אדם מועטים. ולאחר מכן, כשהן התפשטו ונפוצו בקרב הרוב האגואיסטי של העם, שמפותח פחות מבחינה רגשית, אז הן הפכו לאוסף של טקסים, של כל מיני פעולות ומנהגים. ואז התחילו להשתמש בהן למטרות אגואיסטיות, למילוי עצמי, ולא כדי להביא את בני האדם לאיחוד, לאהבה, להשפעה, לאיזון בין שתי המערכות.

עם הזמן, כל עוד האנושות התקדמה בזכות הגדילה הבלתי פוסקת של האגואיזם בכל אדם ובכללות, אנחנו התרחקנו בהרבה מאותה ההבנה הטבעית שהייתה לבני אדם בעבר, מהבנת ההשפעה והפירוש של האהבה שאופייניים לחצי השני של הטבע.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 13.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
החברה על פי חוקי עולם אין סוף
אף חוליה אינה מיותרת
נקודת האיחוד נמצאת על המחסום