דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / האגואיזם הוא מלך ללא כתר

האגואיזם הוא מלך ללא כתר

הבורא ברא את הנבראים כדי להיטיב להם, מפני שמִטֶבע הטוב להיטיב. מכוח השלמות שלו נובעת תכונת ההשפעה, ולאותה השלמות, לאותה ההשפעה, הוא רוצה להביא אותנו.

אך לשֵם כך אנחנו צריכים לרצות את ההשפעה הזאת, להגיש צורך אליה. והצורך מורגש רק מתוך דבר והיפוכו: אני רוצה משהו שלא נמצא בי, אני רוצה להיות מישהו אחר. וההפרש הזה נקרא "צורך". ואם הצורך הזה אינו נובע מצד הבורא, אלא מהנברא עצמו, הוא נקרא גם "השתוקקות".

כדי להגיע להשתוקקות כזאת, כלומר לרצון עצמאי, דרושה יגיעה. אם אנחנו מתייגעים כדי להשיג משהו שמובן לנו מראש, היגיעה הזאת נקראת "יגיעה בתוך הדעת". אך אם אנחנו מנסים להשיג איזושהי תועלת שלא ממש מובנת לנו, זה נקרא "יגיעה למעלה מהדעת", נגד הדעת, נגד השכל. לכן כל העבודה שלנו היא לקבל את החיסרון לאותו המצב שאליו אנחנו צריכים להגיע.

וכדי לאפשר לנו לבנות בתוכנו את החיסרון הזה, מבלבלים אותנו. נותנים לנו את ההרגשה שאנחנו רוצים להגיע למילוי. ולמעשה, אנחנו צריכים להגיע להשתוות הצורה, וזאת מטרה אחרת לגמרי. אנחנו מרגישים חיסרון למלא את עצמנו ומנסים לעשות זאת בדרגות הדומם, הצומח והחי, כל אחד במידת היכולת שלו. אבל המילוי האמיתי שמגיע אלינו נקרא "מדבר". והוא לא מסתכם בלמלא את הרצון שלנו בצורה ישירה. הרצון בדרגת המדבר מתמלא בהרגשת ההשתוות למשפיע, ההשתוות לבורא.

וזה נקרא אור, מילוי. ככל שאני יותר דומה לו ושווה לו, כך אני מרגיש יותר מילוי. זאת כבר לא הארה קטנה, אלא אור הנרנח"י המלא.

ואנחנו צריכים לחפש את המילוי הזה, לאתר אותו, לרצות אותו, לגלות את השיטה שמאפשרת להתקרב אליו, כך שבמקום למלא את הגוף הבהמי בתענוגים שונים מעבר להכרחיות, אני אשתוקק למלא את האדם שבי, בהשפעה, בהידמות לבורא.

אם אני מבקש להידמות לו, אני מגלה אותו. ואם אני מבקש למלא את הבהמה שבי, אז בהתאם לצורת ההתפתחות שלי אני מקבל בדרך כלל אפקט הפוך, כדי לכוון אותי למטרת הבריאה. לכן האדם תמיד נמצא בין שני כוחות שמובילים אותו למטרה אחת: כוח הקדושה והכוח האגואיסטי. שניהם פועלים על האדם ומכוונים אותו.

למעשה, אנחנו מתקדמים על ידי הכוח הרע, מפני שהטבע שלנו מחייב אותנו כל הזמן לחפש מילוי אגואיסטי. ועל ידי המכות, האכזבות, ההכוונות השליליות – אנחנו מגיעים לכיוון הנכון, וכך אנחנו מתקדמים.

לכן כוח הטומאה נקרא "מלכותא בלי תגא", מלכות ללא כתר, כי הוא אינו משתוקק להשיג את הכתר, אלא רוצה למלא את עצמו. הוא מבלבל את האדם ומגדיל את הרצון האגואיסטי שלו, יחד עם הרגשת חוסר המילוי וחוסר האונים. ובהדרגה, יחד עם ההרגשה, מתחיל לגדול בנו השכל.

ובסופו של דבר האדם רואה שהרצונות שלו גדלו וגם השכל גדל, מפני שבמשך זמן כה רב הוא לא קיבל את הרצוי, ועכשיו הוא רואה סוף כל סוף שזאת לא הדרך וצריך ללכת בדרך אחרת. וכך, בעזרת הכוח שמשמש "עזר כנגדו", אנחנו מתקדמים למטרת הבריאה.

מתוך שיעור על מאמר של בעל הסולם מהספר "שמעתי", 04.09.2011
ידיעות קודמות בנושא:
הנגיעה הראשונה בבורא
החירות האבסולוטית
השכר – האהבה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/nrrCl

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest