הַכְווָנָה דקה

Laitman_2011-03-22_3125.jpg

שאלה: מה מהווה בפני עצמו המצב המקסימאלי של "לא לשמה" שממנו אנחנו עוברים למצב האלטרואיסטי של "לשמה"?

תשובתי: האדם משׂיג 99% של השפעה, ורק אחוז אחד של קבלה. זהו המצב המקסימאלי של "לא לשמה". האחוז האחרון של הקבלה עבורו, זה כמו כל מאה האחוז. כך האדם רואה את זה, כך הוא "מכויל", הרגישות לאחוז האחרון הזה מתעלה מעל כל השאר.

נאמר שהבורא "מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה". היצר הרע מצטייר תחילה כחוט של כורי עכביש, ואחר כך כמו נטל כבד. לצדיקים זה נראה כהר גבוה, ולרשעים כמשהו לא משמעותי. נדמה היה שכל מה שצריך, זה לדלג מעל איזו תעלה צרה ברוחב של עשרה סנטימטרים, ואילו עבור הצדיקים זו קפיצה מעל התהום. אבל במציאות זה הכול הפוך, הצדיקים צריכים להתגבר על חוט השׂערה, ואילו הרשעים על הר גבוה.

שאלה: האם בהרגשה הזאת של "לא לשמה" קיימים ייסורים?

תשובתי: כמובן. האדם השקיע מאמצים רבים, למד, עבד בקבוצה, ופתאום הוא רואה לפניו פסגת הר שלא ניתן להשׂיגה. ככל שאנחנו עולים במידת תיקון האגו שלנו, כך הוא נראה ומורגש לנו יותר, כי אנחנו הרי רוכשים תפיסה, רגישות דקה כלפיו, ולכן אפילו פגם קטן שיש אנחנו רואים כאילו תחת זכוכית מגדלת. כך זה מתרחש בכל מקצוע שהאדם רוכש.

לגבי הייסורים, בתחילת הדרך הם בעלי אופי גשמי יותר, ואילו אחר כך הם הופכים למטרתיים, או לרוחניים.

מתוך שיעור על מאמר "השלום" של בעל הסולם, 10.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
לא צריך לזייף
להשפיע זה לא לשלם מיסים
הצללית הכהה שלי על הרקע הלבן של ההשפעה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/4zTRH

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest