קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: אם נסתכל דרך המיקרוסקופ של חכמת הקבלה, מה נראה בפנים?
אנחנו נראה בפנים מנוחה. מנוחה כללית כוללת אבסולוטית. תנועה אין סופית, שהיא באמת אין סופית, היא מנוחה. אין הבדל בין תנועה אין סופית ומנוחה.
כולם נמצאים במערכת. איך יכול להיות שכל היקום כולל אותנו בכל הרמות, גם הפנימיות שלנו, וכל העולמות, כל זה מערכת חוקים שנמצאת בטבע תחת חוקים מוגדרים היטב, ואין משהו סתם.
זה נראה לנו כך מפני שאנחנו לא מכירים את הקשרים בין הדברים ולא מכירים את התהליכים, אנחנו אומרים "עלול לקרות", אין דבר כזה, זה רק מצביע על חוסר התפיסה שלנו. בפיזיקה הצליחו לכתוב כל מיני משוואות כדי לגלות את עולם החומר ולדעת באיזו הסתברות נמצא החלקיק הזה פה, והחלקיק הזה שם.
ההסתברות מצביעה על חוסר תפיסה. כל המדידות שלנו בסך הכול נותנות לנו תמונה כללית שיכול להיות שאולי כך. תמיד מתוך הסתברות. בלי סטטיסטיקה, בלי ההסתברות, אנחנו לא יכולים להגיע.
האדם שחוקר את הטבע יכול לחקור את הטבע בצורה כזאת של הסתברות בלבד, מפני שהוא לא מכיר את כל הקשרים שישנם בטבע. יכול להיות שבעוד חמישים או מאה שנה הוא יגלה נוסחאות חדשות. ההסתברות הזאת רק מצביעה על כך שאנחנו לא מגלים את כל החוקים, כל התנאים, כל הקשרים.
חכמת הקבלה מסבירה לנו שזו בכלל לא הגישה הנכונה. כי אם אתה הולך לפי הסתברות, זה לא נקרא מדע. זה מדע בעולם הזה שאתה כך מאין ברירה. אתה בזה דווקא מראה עד כמה שאתה לא קשור עם אותה הפעולה, עד כמה שאתה לא מבין ולא מרגיש לעומק באמת את התופעה הזאת. חכמת הקבלה בכלל לא מתעסקת בהסתברויות, זאת לא הגישה שלה.
אנחנו לומדים חוקים מוחלטים בין שני דברים שנמצאים בטבע – כוח נתינה וכוח קבלה. שמהם מורכב כל כוח אחר, החומר והכול, כולל אנחנו. ולכן, כשאנחנו לומדים את החוקים האלו ומשתדלים לפתוח אותם, משתדלים לעבוד איתם, אז אנחנו בעצם קולטים את הדיוק האין סופי שיש בטבע שבכלל אי אפשר לדבר על דיוק, כי לא יכולה להיות סטייה לאיזה כיוון זה או זה. כי אנחנו מדברים על מערכת שהיא אידיאלית, אידיאלית בכל מדרגה ומדרגה שאנחנו מגלים אותה.
אם אני נמצא, נניח, מתוך 125 מדרגות ההשגה בדרגה 20, אז באותה דרגה אני משיג את הטבע בצורה אידיאלית. למה? כי אני משיג בתוך הכלים שלי, אני לא יכול להשיג משהו שהוא מעבר לכלים שלי. מה שאני רואה אני רואה בדיוק מה שנכנס בכלים שלי, בודק את זה, מודד את זה, ובשבילי זה אידיאל. אלא אם כן מתגלה לי משהו קצת יותר מזה, אז אני רואה שיש עוד דיוק, שיש עוד קשרים, שיש עוד השתוות הצורה, שאני צריך למדוד ולבדוק ולהידמות שם, וכך אני עובד. אבל בכל מדרגה ומדרגה שאני משיג אני משיג נצחיות, שלמות.
