דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / דרך ייסורים, זו לא דרך

דרך ייסורים, זו לא דרך

התפקיד שלנו זה לתת יגיעה, "כשור לעול וכחמור למשא". המטרה ישנה, ואנחנו נצטרך להגיע אליה בכל מקרה. או שבעל הבית יישב עלינו וייתן לנו מכות עם שוט, ואז אנחנו נפעל כמו בהמות, או שאנחנו בעצמנו על ידי הסביבה נפתח בתוכנו את חשיבות המטרה, השתוקקות להפוך להיות אדם ה"דומה" לבורא ולהגיע לדבקות עימו. ואז אנחנו נתקדם בעצמנו, מבלי לחכות למכות.

בזה אנחנו עושים נחת רוח לבורא. מה שאנחנו עושים על ידי המכות, בזה אנחנו לא עושים לבורא שום נחת רוח. זה כל ההבדל בין דרך ההתפתחות הטבעית ("בעיתו") לבין דרך של זירוז הזמן ("אחישנה"), דרך האור.

אי אפשר להגיע לתיקון שלי בדרך של ייסורים, דרך "בעיתו". כל מכה ומכה משנה משהו בתוכי, אבל זה לא נחשב שזה אני ולא נרשם על חשבוני. כי ממני נדרשים גדלות הבורא, חשיבות המטרה, מסירות נפש, דברים שהם צריכים לצאת מהאדם, מה שאופייני לאדם. ואילו על ידי המכות רק קצת מנענעים אותי כדי לעורר ולדחוף אותי לבירורים, לעבודה, לשינוי הערכים. ולכן צריכים להבין שאי אפשר להתקדם על ידי מכות.

או שאנחנו מראש מפתחים על ידי הסביבה את החשיבות של המצב הבא, שהוא בכלל לא חשוב לנו לפי הטבע שלנו, אבל על ידי הסביבה בונים חשיבות ומתקדמים, או שנקבל מכות שיחייבו אותנו להתחיל בתהליך הזה. אבל בסופו של דבר אנחנו נבוא לאותה העבודה עם הסביבה, על חשיבות המטרה, חשיבות הבורא, ובירור של שפלות האגו שלנו.

לכן, אין "דרך בעיתו" (דרך של ייסורים). דרך "בעיתו", זו לא דרך. היא רק עוזרת לי להבין, שעל ידי המכות האלה הבורא דוחף אותי לשינויים ומאלץ אותי להתעורר. ובשביל זה אני נכנס לקבוצה, לסביבה נכונה, שמתחילה ללחוץ עליי.

למרות שזה לא נעים לי, אני לא בורח, אלא למרות הכול, נכנס עוד יותר פנימה. אנחנו כולנו צריכים להיות במודעות, שבמצב כזה אסור לברוח, אלא להיפך צריך לפרוץ קדימה. אם אני רוצה להיכנס ואני נתקל בהתנגדות, אז אני יכול לסגת ולעזוב, ואני גם יכול ללחוץ עוד יותר ולפרוץ פנימה.

לכן, אין "דרך בעיתו" (דרך של ייסורים). אם אני לא אלחץ בעצמי על עצמי על ידי הסביבה, אז יוסיפו לי לחץ מלמעלה. ואז, אותה היגיעה שהייתי צריך לתת להתקדמות ב"דרך אחישנה" (דרך של אור) ולא נתתי, אני אקבל אותה כמכות וייסורים שיחייבו אותי לחזור לדרך הנכונה.

לא צריך לחכות שהמכות והייסורים יקדמו אותנו. על ידי הייסורים אנחנו לא נתקדם לשום מקום. במקרה הטוב, אנחנו נרצה לברוח מהמכות לסביבה נכונה, ושם כבר להתחיל לברר איך ללכת ב"דרך אחישנה": כלומר, חשיבות הסביבה, חשיבות הבורא, חשיבות המורה וכל האמצעים שיכולים למשוך אותנו קדימה. זו חייבת להיות הדרגה הראשונה שלנו, אז אנחנו נזרז את הזמן ואת ההתפתחות שלנו.

מתוך שיעור על איגרת נ"ז של בעל הסולם, 26.11.2014

ידיעות קודמות בנושא:
אל תחכו לשווא
ייסורים שאין בהם צורך
הפסיפס שמוביל לשלמות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/cvOi6

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest