דרך הקבלה ודרך הדת

photo_rav_gh70_055l.jpg

שאלתו של אבי: אני נהנה מאוד מהשיעורים שלך, אך מציקה לי השאלה מדוע אתה מגדיר את כל הדתיים שאינם לומדים קבלה כ"בעלי בתים", העוסקים רק בצד החיצוני של התורה?

אני למדתי בישיבה ואני יודע שהדגש בשיטות הלימוד ה"רגילות", הינו להביא בסופו של דבר את האדם לדבקות בבורא, כשכל המצוות המעשיות הן על מנת לגרום נחת רוח לבורא (ולא למילוי האגו של האדם). אם כך, במה זה שונה בסופו של דבר מהמהלך שחוכמת הקבלה אמורה להביא את האדם אליו?

תשובה: "בעל בית" – פירושו, אדם שדואג לעצמו. בעלי הבתים מדברים אמנם על מטרת הדבקות בבורא ועל כך שיש לגרום לו עונג, כמו שהוא גורם לנו, אבל לא מבינים שזה אפשרי רק על ידי תיקון "למעלה מהדעת".

תיקון זה מושג רק על ידי השפעה של אור מקיף, שמשפיע רק תוך כדי לימוד טקסטים שנכתבו על ידי מקובלים, ולימוד בקבוצה, עם כוונה ברורה לעלות מעל האגו, כמטרת החיים.

אם כל החיים של האדם הדתי היו כדי להשיג את התכונה "ואהבת לרעך כמוך", ברצון ובמעשה, אז היית צודק. אבל כיוון שבזמן הגלות מהרוחניות, לא פעלו כדי להשיג את המטרה הזאת, אלא רק דיברו עליה בצורה חיצונית, אז דרך הדת אינה דרך, אלא פשוט מצב של גלות.

שיעורים על פי המאמר "מהות הדת ומטרתה"

פוסטים קודמים בנושא: הדת בראי הקבלה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/idR8P

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest