דורשים צדק

מתוך פנייתנו לוועדה לשינוי חברתי כלכלי: "אנו סבורים כי גלי המחאה שאנו עדים להם, אינם אלא תופעות חיצוניות. ביסודם מפעֵם צורך חברתי פנימי של העם שלנו, הצורך להרגיש חלקים ממשהו גדול בהרבה. הצורך להשתייך לחברה צודקת ששומרת על פרטיה, שבה יש מישהו ששומע את קולנו, שמתחשב בדעתנו, שחושב עלינו ודואג לנו כמו במשפחה אחת גדולה".

האדם יכול להסתפק בדברים הקטנים ביותר, אך הנקודה הפנימית ביותר שלו היא הגאווה, שאינה סובלת פגמים ובושה, אינה סובלת חוסר צדק, כשלאחרים יש משהו שאין לו. ולאו דווקא מפני שהוא צריך את זה, אלא מפני שהוא אינו מסוגל לסבול את היותו פחוּת מהאחרים.

כך עובד האגואיזם שלנו, וזאת הסיבה האמיתית לכל ההתפתחות האנושית והרוחנית. הכול נובע מאותה נקודת הבושה. בהתחלה הנברא חש בושה מכך שהוא נבדל מהבורא, והיום אני מתבייש מכך שאני שונה מהאחרים, או שמזלזלים בי, או שאינני מסוגל להיות שווה להם וכדומה.

בקיצור, אסור שהאדם ירגיש שהוא אינו שווה לאחרים, אסור שהוא יהיה נחות מהם במשהו. הוא אינו מסוגל לסבול את זה, הוא מוכן אפילו למות, רק להוכיח שהוא צודק ושהוא אינו פחוּת מאחרים. והוא לא יירגע עד שהוא יצליח בכך.

לכן זה לא עניין של רמת חיים. האדם בודק את עצמו בהשוואה לסביבה. לא משנה לו מה יש מעבר לים, אך הוא מסתכל על אלה שסביבו. אם אני מאוזן עם הסובבים אותי, כבר טוב לי. ודאי שהיה טוב יותר אם היה לי יותר, אבל העיקר שאני לא מרגיש פגם. לפחות אני לא נחות מהאחרים. וכל השאר, זה כבר תוספת.

אם כן, הדרישה לצדק חברתי מושרשת אצלנו עמוק בפנים, והיא הדבר החשוב ביותר עבורנו. אני מסוגל לוותר על הכול, להסתפק בלחם ומים – רק כדי להגיע לצדק חברתי. הוא מקודש בעיניי, אני מוכן למות למענו. כי רק כשאני שווה לאחרים, ה"אני" שלי נשמר. אך אם אני נחות מהם, אני מאבד את צורת האדם, ונמצא בדרגת בהמה, כשאחרים מזלזלים בי. ואת זה אני לא יכול לסבול.

ולכן, הדרישה לצדק חברתי היא באמת הדרישה הגדולה ביותר, ואנחנו צריכים לקחת אותה בחשבון. האנשים רוצים חלוקה צודקת, יחס צודק. יחד עם זאת, הצדק הזה צריך להיות יחסי. ודאי שכולנו שונים ואיננו יכולים לקבל את אותו הדבר. אז כיצד ניתן למדוד עבור כל אחד את החלק הצודק שלו?

ובכן, אנחנו חייבים למצוא את הגישה הנכונה. אינני יודע כיצד לעשות צדק עם כל אחד, אינני מסוגל למדוד מה מגיע למי. מה גם שכל אדם משתנה, ובהתאם לזה משתנים הצרכים שלו. כלומר, אני זקוק לכזה תיקון, שאני אחשוב על התוצאה: שכולם יהיו מרוצים, שאף אחד לא ירגיש פחוּת מהסובבים אותו. כולם שווים, כולם אחים, כולם משפחה אחת, כולם בחיבוק אחד, ואני שמח מכך שגם האחרים מקבלים כמו שאני מקבל.

בכך אני גם שומר גם על עצמי: הרי אם מישהו יקבל פחות, הוא יוכל להזיק לי. לכן אני דואג בצורה אגואיסטית לרווחת החברה, כדי שאף אחד לא ירגיש שהוא פחוּת מאחרים במשהו, ושכל אחד יחזיק את עצמו ברמה המינימלית המספקת, לפי עקרונות החלוקה הצודקת והשוויון.

מתוך שיחה בנושא ערבות וצדק חברתי, 24.08.2011
ידיעות קודמות בנושא:
אל תזלזלו בעם
הוועדה לשינוי חברתי-כלכלי
העם צריך ערבות הדדית!

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/TcAQ1

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest