דוושת המצמד

מתוך מאמר "השלום בעולם", בעל הסולם: "הרי שמדות טובות ומדות רעות, מעשים טובים ומעשים רעים, נערכים רק כלפי טובת הציבור.

כמובן שהדברים אמורים אם כל היחידים ממלאים את תפקידם לציבור בשלימות. ומקבלים לא יותר מהמגיע להם, ולא לוקחים מחלק חברם. אבל אם חלק מהציבור אינם מתנהגים כאמור, הרי הפועל יוצא מזה, שלא זו בלבד שמזיקים לציבור אלא שגם ניזוקים.

אין להאריך יותר בדבר שידוע ומפורסם, והאמור עד כה אינו אלא להראות את נקודת התורפה, כלומר, המקום התובע את תיקונו. והוא שכל יחיד יבין שטובתו וטובת הציבור אחד הוא ובזה יבוא העולם על תיקונו המלא."

אנחנו נמצאים במערכת אחידה שבה כל חלקיה קשורים זה בזה באופן הדוק ועובדים בהרמוניה מושלמת. זהו המצב המקורי שנבנה על ידי הבורא. וככל שכל החלקים מבינים שחייבים להשתוות למערכת הכללית, להרמוניה הכללית ולעבודה הכללית, באותה המידה הם מתוקנים ומרגישים את עצמם טוב. הרי מדובר על רצונות שמרגישים את עצמם טוב לפי מידת השתוות הצורה עם המערכת המושלמת. ולהיפך, לפי מידת חוסר השתוות הצורה, הם משפיעים לרעה אחד על השני ועל כל המערכת.

ולכן, אסור לסמוך על כך שאני אוכל לשבת בחיבוק ידיים. הרי אני חלק מהמערכת הכוללת ואני חייב לבצע בה את התפקיד שלי.

"מה הם רוצים ממני, אם אני לא עשיתי שום דבר?", אבל חוסר המעש שלי זה גניבה מאחרים. וגם אם אני לא בחרתי את הגורל של הנברא שמחויב לקחת חלק בעבודה הכללית, זה לא משנה. אם כבר אני בן אדם, אז אני שייך למערכת האינטגרלית של האנושות וחייב לתרום לה את חלקי. ואם אני לא עושה את זה, הנזק שנגרם על ידי למערכת כולה, נרשם על חשבוני וחוזר אליי כמו בומרנג כדי לתקן אותי.

בסופו של דבר, אני מרגיש לא רק את הנזק הפרטי שאיתו הייתי יכול להשלים, אלא את הנזק הכללי שממנו סובלת כל המערכת. זה לא משאיר לי ברירה אחרת ומאלץ אותי לתקן את ההשתתפות שלי בעבודה הכללית.

אנחנו לא רואים את המערכת כולה, וכמובן, לא מתארים את עצמנו בצורה המתוקנת. בכל אופן, האנושות עוברת את שלבי ההתפתחות הללו, מהקוף לאדם. ודווקא עכשיו זה תורה של מדרגת ה"אדם", כי עד כה רק קבוצה קטנה שהתנתקה מבבל עשתה את עבודת ההכנה.

מעתה והלאה, האנושות כולה, ששוב מצאה את עצמה במצב של המשבר הבבלי, צריכה להבין שהיא מהווה מערכת אחידה מקולקלת, שבה כל אחד, כולל אותי, חייב לראות את עצמו כחלק בלתי נפרד מהאחרים.

הקשרים בינינו הם בלתי ניתנים להפרדה, אבל המערכת משאירה לנו פער מסוים, מין גמישות כזו, כמו במצמד ברכב, שמאפשר בהדרגה לחבר את ה"מנוע" עם ה"גלגלים", ולהגדיל את הפעולה ההדדית ביניהם. ככה "מצמידים" אותנו לאט לאט למצב העתידי, "מדביקים" לשלמות של ה"מלכות דאין סוף", למערכת המתוקנת של נשמה אחת. "דוושת המצמד" כבר משתחררת ומקרבת את שני ה"דיסקים", וכך גם אנחנו חייבים להתחיל להסתובב נכון יחד עם המערכת העליונה.

לכן, חשוב שהאנושות תבין את המצב. הרי כוח ההצמדה רק הולך וגדל, ובהתאם, יותר ויותר מורגשת אי התאמה בינינו לכל דבר שאיתו אנחנו באים במגע. כתוצאה מכך, זה מביא ייסורים לכל אחד לחוד ולכולנו יחד.

אבל אם אני בעצמי שולט במצמד ורוצה להתקרב למערכת הכללית עוד יותר מהר מה"קפיץ" של הבורא, אז אני מתקדם בדרך "אחישנה" בלי לחכות לייסורים. כל ההבדל הוא ברצון – לא מכריחים אותי, אני בעצמי רוצה להידבק בשלמות.

מתוך שיעור לפי מאמר "השלום בעולם", 25.06.2013

ידיעות קודמות בנושא:
לפי חוק השלמות של מערכת אנלוגית
בדרך אל הדבקות האין סופית
לבנות את הלגו של רסיסי הנשמה

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/Y96wR

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest