דאגות של עוּבָּר

כנס חיבור, "המדרגה הבאה". שיעור מס' 2.

רב"ש, שלבי הסולם, מאמר ל"ח, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה":

"היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", כנ"ל, שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות."

מצד אחד, זהו מצב של קטנות, מצב של "עיבוּר", שלא יכול להיות פחות מזה, ומצד שני, זהו מצב של גדלות.

העניין כאן הוא, באיזו דרגה אני נשאר עוּבר. כי בחינת "עיבוּר" כוללת את כל המצבים והמדרגות. אחר כך באים שלבים של "יניקה" ו"מוחין", כאשר אני כבר בפועל עובד עם הרצון שלי בעל מנת להשפיע, בכך שממשיך את אותו הכיוון של ביטול עצמי שנמצא בעוּבר. אבל אז אני כבר מבטל את עצמי לא רק בדרך של צמצום, הגבלה של הרצון העצמי, אלא גם בכך שמשתמש בו בעל מנת להשפיע, באותו הכיוון שהתחלתי בו מלכתחילה.

באופן כזה, דרגת ה"עוּבר", כבסיס להכל, היא מאוד גדולה וייחודית. בהישען עליה, האדם לעתיד לבוא, ממשיך את בחינת ה"עוּבר" שלו, רק שזה כבר בשימוש אחר. כך או אחרת, אנחנו כל הזמן מממשים את הביטול העצמי בפני הבורא, בפני האור העליון, כדי שהוא יראה לנו את הטבע שלנו ויוסיף לנו כוחות.

לבטל את עצמי כלפי העליון, זה אומר, להתעלות מעל עצמי הנוכחי ולהתחיל לקבל את צורתו. עוּבר, זהו מצב קבוע של מי שעוֹבר ממצב למצב. מה גם, שעובר בזעם, בניגוד לרצונות הטבעיים שלו, בכך שכל פעם מברר ומתגבר על עצמו תחת לחץ.

במבט ראשון, הדרך הזאת נראית קשה מאוד, לא ריאלית. האם אפשר כך לחיות? וודאי שאי אפשר, אם היינו צריכים לפעול לבד. אבל הבורא יצר עבורנו את "שבירת הכלים" ואנחנו יכולים לעבוד במצב של עוּבר בעזרת הסביבה, ולא ביחידות. אנחנו מוקפים בחברים ועובדים יחד איתה. באופן כזה, העבודה שלנו נחלקת לפי מאמצים להרבה מאוד חלקים שכל אחד מצטרף לאחרים. כך, לאורך זמן, בקרב החברים אנחנו אוספים את המאמצים הנכונים עבור שלב העיבוּר, ובסופו של דבר, מקבלים אותו.

מכאן צריך להיות מובן לנו: הקושי הוא לא בביטול העצמי, אלא באיחוד וחיבור עם הקבוצה. אם אני מצטרף לחברים, אז יהיו לי כוחות כדי להפוך להיות עוּבר.

מתוך שיעור מס' 2 מכנס החיבור, "המדרגה הבאה" 26.04.2013

ידיעות קודמות בנושא:
עוּבר חכם
תבטל את עצמך ותתחיל לחיות
תלמד לעבוד עם ראש רוחני