קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
צריכים להשתדל להחזיק את עצמנו בכלי אחד, בסירה הכללית, וכל הזמן לחשוב רק על הקיום של הכלי הזה, של התינוק המשותף שלנו. כאילו שיש לך בת שהתחתנה ועכשיו גרה רחוק ממך, ואתה כל הזמן דואג לתינוק שנולד לה.
אתה חושב על זה שהוא נמצא בידיהם של הילדים הטיפשים וקלי הדעת האלה, שמתעצלים ולא דואגים לו כמו שצריך. אתה סובל מזה ולא יכול לראות איך הם מתנהגים איתו. הלב שלך נקרע כאשר אתה שומע את הבכי שלו בטלפון כשהם מתקשרים אליך. כולך מלא בדאגות.
בחיים ישנן כאלה דוגמאות על דאגה לרווחת מישהו שמחוצה לך. כך גם צריך לדאוג לקבוצה.
שאלה: האם יוצא מכך, שאני לא צריך לעבוד עם אותם החברים בקבוצה שאצלם הכול בסדר, אלא דווקא עם אלה שרוצים לצאת ובזה גורמים נזק לחיבור שלנו, מזיקים לסירה הכללית?
תשובתי: כן, אבל רק אם לפני כן הם היו מכוונים לחיבור. אבל אם הם שמעו שצריך להתחבר ומיד ברחו, אז זה עוד לפני כל מיני התחייבויות של ערבות. הם בינתיים לא נקראים "חברים".
חברים, נקראים רק אלה שעובדים על השגת הערבות. והאחרים לא.
שאלה: אבל אנחנו יודעים שזו עבודה קשה ורבים בורחים באמצע הדרך.
תשובתי: זה לא באמצע הדרך, כי הם הרי אפילו עוד לא התחילו אותה. הם ראו את תחילת הדרך, הבינו שזה לא בשבילם ועזבו.
שאלה: אז איך הם באו אם לא הייתה להם "נקודה שבלב"?
תשובתי: "נקודה שבלב" ישנה אצל כולם, אבל היא בינתיים לא בוערת עד כדי כך שהאדם צריך היה להשקיע בה את כולו. אבל אם הם היו בתוך החיבור ועזבו, אז צריך לתקן את הפרצה שנותרה על ידי חיבור עוד יותר חזק וגדול שלנו.
שאלה: צריך להחזיר אנשים כאלה?
תשובתי: אתה לא יכול להחזיר אותם, כי אין כפייה ברוחניות.
מתוך שיעור על מאמר "הערבות" של בעל הסולם, 02.06.2014
ידיעות קודמות בנושא:
לבנות בתוכך סירה עבור החברים
את מי להחשיב כחבר אמיתי?
החבר הוא המראה שלי
